|
|
|
|
מאמרים אחרונים של שי שוורץ - ברוס לי - אגרוף מרגש לרשימת המאמרים המלאה של שי שוורץ |
ברוס לי - אגרוף מרגש מאת: שי שוורץ
אך לפני, כמה מילים על אותו לוחם אגדי.
ברוס יון פאן לי נולד ב־27 בנובמבר 1940 בסן פרנסיסקו בקליפורניה, שם גדל עד גיל שלוש, עד שהוריו החליטו לעבור להונג-קונג. בגיל שלושה חודשים הוא שיחק בסרטו הראשון Golden Gate Girl. בשנות נעוריו התחיל לשחק בסרטים מקומיים כאשר הוא משתמש בשמו המקצועי "לי סיו לונג" (דרקון קטן), כשבמשך הזמן החל להשתמש בידע שלו בקרב מגע בסרטיו. לי גם למד פילוסופיה באוניברסיטת וושינגטון אך לא סיים לימודיו. הוא מימן את לימודיו בעבודה כמדריך ריקודים וכמדריך קונג-פו, כשהוא החל מפתח במשך השנים את אומנות הלחימה שלו לסגנונות שונים. הוא החל לשחק בסרטים אמריקאים בשנת 1966. בסרטיו, הוא נאלץ להאט את קצב תנועותיו כדי שיוכלו לראותן על המסך, מכיוון שתנועתו הייתה מהירה יותר משיכלו המצלמות לקלוט. בין השחקנים שהושפעו ממנו ביותר נמנים צ'אק נוריס (היה תלמידו) וג'קי צ'אן (שהיה ניצב באחד מסרטיו). ולעניין. בסרט "אגרוף הזעם" ברוס לי הולך לכסח את הרעים. הפעם הם יפנים. קבוצת הלוחמים של היפנים הפולשים לסין מתחילת המאה ה-20. הם מתגרים בקבוצת הקונג פו של ברוס ומוצאים שם סינים חנונים שוחרי שלום, אז כמובן שהם רומסים אותם חיש קל. אלא שברוס האיום מחליט לשים קץ להתעללות והוא מתחיל לתלות אותם אחד אחד עד שמגיע לראש הדג המסריח (על שם הסושי). שונאים יפנים? אז תתחילו. לי זה קרה. פעם היו שומעים את הילדים יוצאים מסרטי ברוס לי ומייללים כמו חתולים, היום נשארו רק החתולים לילל. לאן הם נעלמו הילדים? לאן נעלם הילד? שאלתי את עצמי.
ראיתי את ברוס לי מכסח לכמה חבר'ה את הצורה. זה מדהים, במיוחד איך העיניים שלי השתנו, אני מביט בתנועות שלו, הן יפות, פשוט ככה.
יש משהו שמאוד רחוק בסרט "אגרוף הזעם", או "פיסט אוף פיורי" או בלשון המקור "Jing wu men". הסרט הוא מפעם, זה בטוח ולא רק בגלל שהצבעים דהויים. יש משהו שלא נתן לי להיות אדיש. אולי אפילו יותר גרוע, גרם לי להרגיש מעורב בסרט. המתח, הפחד, ההתלהבות, הרגש, סחפו אותי פנימה. המוסר הפשוט הזה, הערכים האלו שהפכו היום דהויים, שאבו אותי בחזרה לשנות השבעים כשהייתי פחות ממטר.
ברוס לי פתאום החזיר לי את השאלה החברתית לתודעה הקולקטיבית למחצה שלי, האם אנחנו מידרדרים מוסרית? הרי גם בסרט הזה אנו רואים הזהרות על איך החברה הולכת תיכף להיות מושחתת ואין מקום לאנשים ישרים שצריכים או להידרס על ידי המערכת או להלחם עד טיפת דמם האחרונה.
אבל זה היה לפני מאה שנה, אז כנראה שהרבה לא השתנה ואנחנו כל הזמן נמצאים בהידרדרות נמשכת, עם כמה עליות פה ושם, רגעיות לא יותר מזה. ובעצם זו נדנדה, מעלה מטה. ובעצם זה תמיד היה ככה, ויש אנשים כאלה וכאלה. או בקיצור הכאוס היה ונשאר. אבל התמימות של הילדות נעלמה. מתפקחים לראות שיש הרבה מזה מסביב, וככה זה, וצריך לקבל את זה, ולקחת מידי פעם אוויר צלול באיים של תמימות, במשחק עם ילדים, משפחה או עם חברים קרובים.
ברוס לי היה לוחם צדק אמיתי, וזה הדבר שהכי קל להזדהות איתו, אפילו לפושעים הכי גדולים, עדיין כולם מעריכים את זה. אולי כי זה קל.
יש משהו מדהים בלצפות בסרט נאיבי עם הרבה מכות, שפתאום מוצאים שם גם רומנטיקה וארוטיקה שלא ראיתי אז, אולי כי זה לא עניין אותי כל כך. גם היום בוא לא נגזים. ברוס לי מתנשק פה לפה?! מי היה מאמין! לוחם רומנטיקן, ועוד קונג פו. סטרפטיז בעירום מלא של בחורה יפנית, רקדנית בטן אוריינטלית, לך תבין. ועדיין, ההקרבה, היושר וההומור מרשימים כמו פעם, מרגשים כמו פעם, למרות שזה שונה, פתאום נוצר עומק, לא רק רצון לקום לקפוץ באוויר פעמיים ולשאוג כמו טיגריס. אלא מחשבות פה ושם.
בסופו של דבר הסרט עצוב, וזה לא משהו שסרט אמריקאי ייתן לך להרגיש. היום עצבות זו מילה גסה, זו מחלה, יש תרופות בשביל זה, מוכרים אותם בבית מרקחת גם בלי מרשם, תגידו ששלחתי אתכם, תקבלו הנחה.
הסוף בסרט כל כך מפוצץ, כל כך רדיקאלי, שאי אפשר להבין איך הוא התקבל בקלות כזו. הוא פשוט יוצר ערבוביה של חוסר אונים, רצון לנקום, כעס ועצב. סלט לא רע בהתחשב בסרט סיני של פעם.
כשראיתי את סין שם בסרט הבנתי מה היה לי חסר כשהייתי בסין עצמה לפני שנה בערך, מה חיפשתי למצוא שם ולא מצאתי, בדיוק את ברוס לי, את הגיבורים, את התמימות, היושר, המסתורין של האגדות. ולא שהייתי מכור לברוס מעולם, אבל הוא היה אייקון של ההוא שיכול לקרוע את כולם גם במכות וגם מצחוק. ככה הם הסינים. |
|
