נולד לרקוד 2 – למסחר כל קרקע פורייה

עונה שנייה נפתחה לתוכנית "נולד לרקוד". התוכנית, תוכנית ריקוד תחרותית, מסרסת את מהותו האמיתית של הריקוד, שלו יכולת ופוטנציאל להוות אלטרנטיבה להגמוניה התרבותית, כשהתוכנית הופכת אותו לעוד מוצר צרכני ותחרותי בעולם הקפיטליסטי. מלבד זה, התוכנית מנסה להכיל בתוכה את כל האלמנטים שיוצרים יצירה טובה אך לא בהצלחה, בהתאם לאמירה- מרבה נכסים מרבה דאגה.

נולד לרקוד 2

התוכנית, למי שנחת רק הרגע מכוכב אחר ולא שמע ומכיר, מחפשת את הרקדן הטוב ביותר שיזכה בתחרות ארוכה ומייגעת בין רקדנים רבים, המבקשים כולם להגיע למעמד המכובד של הרקדן הטוב ביותר שהטלוויזיה מצאה/ייצרה. המתחרים עומדים מול סוללת שופטים שמורכבת במהלך התוכנית מ-אונה, דוד, מיכל ועידו, ובהמשך מצטרפים גם הצופים שצריכים לשלוח אס.אם.אסים כדי לשפוט ולבחור מי לדעתם הרקדן הטוב מכולם. הרקדנים רוקדים בשלל סגנונות, מציגים את יכולתם, כישוריהם וכישרונם כל פעם מחדש, שורדים בין השלבים השונים, בהם מנפים כל תוכנית רקדן מסוים עד לבחירה באחד ויחיד, שענה על הקריטריונים של השופטים והצליח להלהיב את הצופים.

מסרסים את הריקודים

התוכנית "נולד לרקוד" זכתה לשבחים רבים בקרב חוגי הריקודים בזכות ה"אומץ" והיכולת להפוך את הריקוד ל"מיינסטרים" שבו כולם מתעניינים, מעריכים, ומתחילים גם להבין, אך תוכנית זו גם פוגעת ואף מסרסת את מהותו של הריקוד, שהוא, לדעתי, אלמנט תקשורתי שונה ואחר, מעין שפה אלטרנטיבית. הריקוד מציג מחשבות, טענות, ביקורות, תפישות עולם ואידיאולוגיות שלא בהכרח מתאימות להגמוניה. לדעתי הריקוד הוא כלי הבעה ייחודי שחף מהאידיאולוגיה ההגמונית הדורסנית והדכאנית של החברה.

לדעתי, מהות הריקוד לא נמצאת בתחום הטכני, למרות מה שרבים חושבים ומחפשים במיוחד בו, כפי ששופטי התוכנית נולד לרקוד מסננים את הרקדנים בהתאם לכך, אלא מהותו הוא בתחום הרגשות. זוהי דרך הבעה מחשבתית שעוברת דרך תנועות הגוף.

הריקוד הוא דרך מיוחדת להבעת מחשבות ורגשות שזכתה להתייחסות כבר בימי קדם, ביוון העתיקה, שהעריכה את הריקוד כמקור להבעת תחושות, הנתפש כחלק חשוב מהחינוך הראוי לאדם. ישנם כתבים רבים, כמו הדיאלוגים לאפלטון (המדינה, אלקיביאדס, החוקים), המהללים את הריקוד ומתארים אותו כסגולה טובה לנפש ולגוף הרוקד גם יחד. הם מזהים את הריקוד כדבר בעל הגיון בריא שנמצא בשורה אחת יחד עם הכתיבה, הפילוסופיה, המוסיקה והחינוך לתרגול הגוף (ר' מרגולין).

לריקוד, על פי תפישתי, יש היכולת "להשמיע" ולהציג רעיונות, מחשבות, תפישות ואידיאולוגיות חתרניות השונות ומנוגדות להגמוניה התרבותית והחברתית שקיימת בחברתנו, שהיא בעיקרה קפיטליסטית ושוביניסטית-פטריארכאלית. צריך רק לדעת להקשיב, להבין ולתקשר בעזרת הריקוד כדי להביע ולהפנים את המסרים שניתן להעביר בריקוד, מסרים שלא ידוכאו, נטולי אלמנטים סקסיסטיים מכוונים.

הקפוארה כדוגמה טובה לחתרנות באמצעות הריקוד

דוגמא טובה לריקוד כאלמנט חתרני הוא ריקוד הקפוארה, אשר נולד בקרב העבדים הברזילאים כאומנות לחימה שהוסוותה כריקוד "תמים" מפני הקולוניאליסטים הפורטוגזים. כדי להסתיר מהאדונים את העיסוק באומנות לחימה קטלנית, נוספו לה מוזיקה, שירה, צעדי ריקוד ואלמנטים פולחניים. הקפוארה שימשה לעבדים כשסתום לשחרור לחצים, התפרקות אחרי יום עבודה מפרך, כהבעת מחאה וכדרך להתמודדות עם הדיכוי ואובדן החופש (ר' תעיזי).

בניגוד לשפת הדיבור המקובלת, השפה שבה אנו מדברים, לאומנות בכלל ובייחוד לריקוד (וכמובן גם למוסיקה, שגם היא מלווה את הריקוד) יש פוטנציאל להעביר רעיונות ותפישות שונות מהמקובל. לדרך תקשורתית אלטרנטיבית זו עדיפות על השפה המקובלת, שהיא שפה שבה כבר מוטבעים אלמנטים סקסיסטיים ואידיאולוגיים מפלים נוספים שמשפילים את המדוכאים השונים, כמו ובעיקר הנשים, כיוון שהשפה עוצבה מתחילתה כגברית (ר' לוס איריגארי, 2004. "אני, את, אנחנו" בנושא זה).

לכן, על ידי הריקוד החתרני האידיאלי הוא זה המשוחרר מאלמנטים גבריים, כמו העיסוק בתחרות ובהקפדה על שימוש "נכון" ומדויק בכללים ובחוקים הסגנוניים של הריקוד, עימו ניתן "לומר" מה שבאמת רוצים. לעומת זאת, התוכנית "נולד לרקוד" מסרסת את מהותו זו של הריקוד כאופציה חתרנית.

דוגמא טובה לסירוס זה שקיים בתוכנית "נולד לרקוד" הוצג על ידי "מומחית" בתחום ריקודי ההיפ- הופ, השופטת אונה הולברוק. ריקוד ההיפ-הופ נולד כריקוד רחוב, ריקוד של המדוכאים, בני המעמדות הנמוכים, שיצרו תרבות שוליים חתרנית משלהם, ריקוד בעל אמירה חתרנית כנגד החברה הקפיטליסטית המפלה לרעה קבוצות חברתיות שונות, הגורמת לפערים עצומים להיווצר ולהישמר בחברה. לריקוד זה ישנם מאפיינים ברורים יחסית אך אסור לסרסו בחוקים ברורים ומוגדרים שאם עוברים עליהם לא נחשב זה ריקוד "ראוי". אך אותו סירוס נעשה על ידי אונה - את ריקוד זה, היפ-הופ, שהציג אחד הרקדנים, פסלה אונה בגלל שלטענתה הריקוד שרקד הרקדן לא היה בהתאם לכל חוקי הסגנון, שהוגדרו לו על ידי "אליטה" שיפוטית מסוימת ולא ברורה, שמנסה לבייתו ולהתייחס אליו במונחים מתוחמים וסגורים של בעל חוקים ברורים, אותם אסור לשנות וכמובן שלא לעבור עליהם.  זהו סירוס בוטה כיוון שלריקוד חתרני אסור שיהיו כללים וחוקים מוגדרים וברורים ולכן בהציגו כבעל חוקים כאלו ואחרים, מסרסים שוב את מהותו האמיתית.

ריקוד ההיפ-הופ החתרני מסורס ב"נולד לרקוד"

לכן התוכנית "נולד לרקוד" מתחמת את הריקוד לעניין של תחרות בלבד, שבה רק הכי טוב, כלומר מי שלא עובר על הכללים הברורים, הוא המנצח. כל השאר לא נחשבים – הבעת עצמם ותפישת עולמם בריקוד לא נחשבת. לכן, במצב זה החשש הוא כי הריקוד ייתפש במונחים (גבריים) של תחרות, לה כללים וחוקים ברורים שאסור לעבור עליהם. זאת בניגוד ליכולת של הריקוד ליצור ו"לומר" דברים שהם שונים והפוכים מהמקובל, כיוון שכידוע, חוקים והגבלות מבטלים את היכולת החתרנית.

בנוסף, הסירוס של הריקוד מתבטא גם בהפיכת הריקוד לסחורה. הריקוד הפך בתוכנית "נולד לרקוד" למוצר צרכני בעולם הקפיטליסטי שקיים בחברה שלנו בכלל ובטלוויזיה המסחרית בפרט.

הריקוד הפך לסחורה שבה משתמשת התוכנית כדי לצבור הון נוסף. התוכנית היא מסחרית במהותה. כל מטרתה היא להגדיל את כמות הצופים, שמתורגמת להגדלת הכסף שנצבר מהרייטינג של הצופים.

רייטינג הוא לא דבר רע כשלעצמו. בזכותו קיימים הערוצים המסחריים, אך הבעיה היא הדרך להגיע אליו. ב"נולד לרקוד" הדרך להשיג רייטינג הוא במסחורו של הריקוד, בהפיכתו למוצר נוסף, בסירוסו מייעודו להוות אלטרנטיבה של הבעה. וזו הבעיה.  

מרוב עצים לא רואים את היער

ולגבי התוכנית עצמה- התוכנית "נולד לרקוד", כפי שעולה מהתוכנית הראשונה והשנייה של העונה השנייה, משתמשת בכל האלמנטים שקיימים ומאפיינים ז'אנרים שונים של תכנים תרבותיים מוצלחים, אך מרוב אלמנטים לא מצליחה התוכנית להגיע לחוויה אחת משמעותית, טובה ואמיתית.

בתוכנית הראשונה והשנייה לעונה השנייה היו אלמנטים שונים ומבטיחים כמו דרמה, קומדיה, אסתטיקה, אקשן, אהבה, אכזבה וגם הרפתקה, אך כולם יחדיו לא הביאו לחוויה מהנה וטובה.

הח'ברה של נולד לרקוד מנסים את כל האלמנטים הקיימים

הדרמה התקיימה בהצגת הרקדנים שמתאמצים כל כך להצטרף לנבחרת נולד לרקוד אך ללא הצלחה. הדרמה הייתה במיוחד באודישנים של דותן, הרקדן המשותק בגלל מחלת הפוליו ושל הרקדן החירש שרוקד על פי הבאסים שהולמים ברצפה.

המתח היה באודישן של רקדן ההיפ-הופ השמנמן, משה סעדו, שצלח היטב את הריקוד שלו אך כשל כשהיה צריך ללמוד עם עידו ריקודים ממחזות זמר.

האתנחתה הקומית הייתה עם הכדורסלן השחצן שחושב שאת הריקוד ניתן ליישם תוך חצי שעה של לימודים או שלישיית חסידי ברסלב הלא מוכשרים – ברור שהדבר היה מבוים רק כדי להביא לאתנחתה קומית זו, אחרת הם לא היה מגיעים לאודישנים מול השופטים "הבכירים" ששופטים גם העונה, אחרי שהרקדנים כבר עברו סינון באודישנים מקדימים.

גם המנחה צביקה הדר מנסה להצחיק כל הזמן אך זה לא כל כך מצליח לו. שישאיר את הצחוקים לרקדנים הסהרוריים והמוזרים שמנסים את מזלם רק כדי להיות שם, להיות מצולמים ומשודרים במסך הקטן, במשך חמש שניות התהילה (שמתם לב שהזמנים הצטמצמו מ- 15 דקות התהילה להם שאפו במאה ה-20).

האסתטיקה הייתה בריקודים של הרקדנים המוכשרים שביצעו אודישנים מדהימים. היופי הוצג גם עם הדוגמנית, שטענה כי חלום חייה הוא הריקוד.

האקשן היה ברשות השופט דוד, שתקף לעיתים באגרסיביות את המשתתפים, הרקדנים באודישנים, כשטען שזה לא מקומם, שהם זוועה ועם עוד כמה פנינים לא נעימים.

אהבה וגם תשוקה הוצגה עם קריאותיה של מיכל אמדורסקי "אני מאוהבת" וביתר ספציפיות, הם הוצגו גם עם ההכרזה של עידו תדמור כי הוא רוצה להתחתן עם אחת הרקדניות. כשהיא טענה כי כבר יש לה חתן הוא לא היסס והמשיך, כשטען שישמח להתחתן גם עם החתן שלה. גם דוד התפרץ להכרזתה כי יש לה חתן וצעק לאו.

הרפתקה הייתה לצביקה הדר שטס עד לניו-יורק כדי להציג את בית הספר היוקרתי לריקוד. במהלך "מסעו" התלוו אליו רקדני רחוב ניו-יורקים סביבו. הוא גם ערך אודישנים לרקדני ברייקדאנס והיפ-הופ מהרחוב ועוד..ממש מסע הרפתקאות מופלא בתפוח הגדול.

אך למרות כל האלמנטים, שכל אחד בנפרד, בשימוש הנכון, יכול להוות יצירה תרבותית טובה, התוצאה הייתה נוראה. הערבוב של כולם רק גרם למבוכה או סתם לאדישות גמורה, כאמירה הידועה - מרוב עצים לא ראו את היער.