עיתונאות טובה, במיוחד בזמן רגיעה

את התקופה הנוכחית ניתן להגדיר כרגועה. חוץ מכמה קסאמים, שלהם, לצערי, כבר התרגלנו והפכנו דיי אפאתיים, לפחות אלו שלא גרים בסביבת המקום, וחוץ מעוד כמה עניינים כמו פליטות פה, סכסוכים פנימיים ברשות הפלסטינית, תפיסתו של אנס ומכירות משחקים, נראה כי הגזרה הקטנה שלנו דיי רגועה, לפחות בינתיים. תקופה שכזו תהיה תקופה טובה ודיי מהימנה לבחינת העיתונאות הישראלית, ובמקרה זה העיתונאות בטלוויזיונית המסחרית.

מתוך יומיים של שידורים בערוץ שתיים, הערוץ המסחרי הכי נצפה בישראל, הערוץ שדואג קודם כל לכיסו, מתגלה כי העיתונאות בישראל לא מתרשלת בעבודתה. היא מתגלה כיסודית ומוסרית. הדבר נכון במיוחד בזמנים אלו שאפשר לקחת נשימה ולבחון דברים ממקומות שונים – הכי קרוב לאירועים אך גם ניתן להרחיב אופקים ולהתעדכן באסונות שחווים גם עמים אחרים.

בתקופה כזו יש זמן לעצור ולעשות בדק בית, אך גם להגדיל את שדה הראייה למדינות אחרות שעליהן לא שומעים, להציג את מהלך החיים של אלו שכן סופגים פגזים במינון יומיומי, לבחון את הכשלים שהיו במלחמת לבנון השנייה, את הירי אחד על השני, את השימוש בפגזים במקומות אסורים ועוד. כל אלו נעשו בתוכניות "עובדה" ובמהדורת החדשות של ערוץ 2, "אולפן שישי" בסוף השבוע הזה.

זה כבר ידוע והפך מקובל- בזמן מלחמה התקשורת היא הכי פטריוטית שאפשר. לזה יש שתי סיבות עיקריות: פטריוטיזם אמיתי וחשש כלכלי. אך כעת, בזמן שהוא לא ממש עונת מלפפונים אך גם לא מוצף במשברים ביטחוניים, כלכליים ופוליטיים, העיתונאות עושה את עבודתה נאמנה ובוחנת אחורה מה היה. כעת זוהי שעתה של העיתונאות הטובה, העיתונאות החוקרת, שבוחנת את המחדלים, והיו לא מעט, של המלחמה בחיזבאללה. עוד יגיעו, אני מקווה, גם הבחינה של מחדלים נוספים כמו ההטרדות המיניות והפוליטיקה הלא כשרה שעליה שמענו רק לאחרונה.

את העיתונאות הטובה באמת סיפקה, כמעט כרגיל, התוכנית המעולה "עובדה", בתוכנית ששודרה ביום חמישי, ה- 14.12.2006.

בתוכנית זו הוצגו תמונות מלחמה והדמיות של שדה הקרב שבו נהרגו שני חיילים מאש כוחותינו. בכתבה זו, שהובטח כי היא אחת מיני רבים, שייבחנו את כשלי המלחמה, מתגלים אי הסדרים, חוסר התיאום והתקשורת בשדה הקרב בין הכוחות השונים. מתחקיר זה גם משתמעת הטיפשות שבמשימה, לכבוש רגלית את "המפלצת", שלבסוף לא צלחה. אך בתחקיר זה גם מתגלים החיילים האמיצים, החיילים שמסכנים את חייהם עבור חבריהם. כתבה מעולה וחשובה זו תזיז עוד קצת לנו, האזרחים, מלהבין כי יש לעשות בדק בית רציני על הצבא, כפי שעושים גם העיתונים במוספים של סוף השבוע.

חיילנו מחלצים פצועים תחת אש. מתוך "עובדה"

ברנרד מציג את סיפורה הכואב של קונגו ורואנדה. "עובדה"

בכתבה הבאה אחריה איתי אנגל חוזר למחוזות שהוא כה מכיר, שדות הקרב וההרג.

הפעם הוא הרחיק אותנו לאפריקה, מבקש מאיתנו להיות מודעים גם לאחרים שסביבנו, שגם הם סובלים מתוצאותיה של פוליטיקה, של חמדנות ושל גזענות קולוניאליסטית (בלגית), אשר הביאה את קונגו ורואנדה להפוך לשדה קטל, של אונסים ורציחות אכזריים שלא נתפשים, רק בגלל שהבלגים הכריזו, כשרואנדה הייתה עוד קולוניה בלגית, כי שבט קטן אחד עדיף על האחר, והשני, שבט ההוטו, שהפנים ובלית ברירה גם קיבל את ההיררכיה הלא ברורה והשרירותית הזו שנעשתה, מרד והכריז על השמדת כל אותו השבט, הטוטסי. המלחמה במונחים ישראלים היא משהו כמו מרד של כל המהגרים המזרחים שהחליטו לחסל כל אשכנזי שקיים בישראל. דבר נורא שמתרחש גם בימנו אלו, שאת העולם הוא לא ממש מעניין. איתי אנגל הציג את סיפורה של מלחמת האזרחים הזו בקונגו בעזרת סיפורו של ברנרד, קורבן נוסף במלחמה הגזענית הפנימית.

כתבה זו היא חשובה במיוחד. היא מוציאה אותנו מתוך שדה הראיה הכה מצומצם של החברה הישראלית, שבלית ברירה מתבונן רק על המרחב הקטן של אזורינו המאוים, לתוך עולם אחר שמתעלמים ממנו, בגלל תפישה פטרונית ואנוכית שטוענת שכל אחד יעסוק בבעיות שלו. אך מתוך בעיה זו ניתן ללמוד הרבה על הרוע שבאדם, על הקלות שבה ניתן להסית אותו ועל כוחה של האידיאולוגיה שבשמה בני אדם מחוסלים בלי הכרה, בלי לעצור ולחשוב מה הניע את כולם לשנאה הגדולה. היא גם מעידה על המוסריות של העיתונאות, על האכפתיות מ"האחרים" שעליהם לא שומעים.

ואחריהן הייתה גם כתבה על הטוקבקיסטים השונים, שבה מתגלה כי גם בתוכם ישנם אלו שהם חלק ממנגנון משומן וממומן היטב של יחסי ציבור שמתנהלים בשמות בדויים ועם הרבה שגיאות ומילים "סלנגיות" ומכוונות רק כדי ליחצן אדם זה או אחר.

גם ביום למחרת, ביום שישי בערב, מהדורת החדשות של ערוץ שתיים, "אולפן שישי", המשיכה באותה מגמה של עיתונאות טובה: בה נחשף השימוש במה שמכונה "נשק יום הדין", פצצות המצרר, בהן השתמשו במלחמה בחיזבאללה מתוך סוללות ה-MLRS. בכתבה של טטאינה הופמן ונועם עמית נשאלו השאלות על מי נתן את הפקודה, מי הטיל את הפצצות שאסורות להטלה באזור של אוכלוסייה אזרחית, פצצות שגורמות להרג רב גם לאחר המלחמה, עם הרבה נפלים שלא התפוצצו ומכים שילדים ישחקו בהם עד לפיצוצם.

חשוב להיות הומאניים ומוסריים בייחוד בזמנים אלו. קל לאירופאים, חסרי הדאגות הביטחוניות, לדאוג למסכנים ולקורבנות השונים, בעיקר הערבים, אך כתבה זו מציגה את היופי שלנו, הציבור הישראלי, ואת האכפתיות והאומץ של העיתונאות, שמציגה זאת לראווה - עיתונאות שמייצגת את הציבור, שיודע גם להתבונן ולכאוב את כאבם של אלו שמוגדרים אויבים או שבלית ברירה מארחים את אויבנו המרים.

אחריה, הייתה הכתבה של ענת סרגוסטי, שגם היא יצאה ל"שדה הקרב", לעיר שדרות המופצצת תדיר. בכתבה זו היא הציגה את אורח החיים הכה מוזר ומבעית של האזרחים שנתונים להפצצות יומיומיות. בין רקטה אחת לשנייה החיים ממשיכים, הסינמטק מציג סרטים, האזרחים שרים ורוקדים, הפוליטיקאים באים והולכים והחיים מנסים להתנהל על מי מנוחות, עד לרקטה שפוגעת מאוד קרוב לבתים.

כתבה זו חשובה רק בגלל שהיא מזכירה לנו כי ישנם תושבים שחווים מלחמה באופן יומי, שהחרדה מבחינתם היא במרחק נגיעה, שאת הפריפריה יש להציג גם באופן יותר מורכב מכמה תמונות של פוליטיקאים מבקרים או של פגיעות הקסאמים. אם הרחקנו לכת עם איתי אנגל למחוזות אחרים, ענת סרגוסטי מחזירה אותנו כה קרוב, למרות שעבור רבים מהאזרחים מדובר על עוד ידיעה יומיומית של רקטה שנפלה, על קסאמים שנופלים קרוב או בתוך הבתים.

יש הרבה צופים שבטח חשבו כי לא צריך להציג את כל האמת בפרצוף, כי התחקירים הללו על כשלי המלחמה צריכים להיות לצרכים פנימיים ולא להיות חשופים לציבור הרחב, אך זוהי לא מחשבה דמוקרטית ונכונה. זוהי תפקידה של עיתונאות טובה במדינה דמוקרטית, שבה אנו, האזרחים, צריכים לפקח על הגופים ששמנו אותם להבטיח את חיינו התקינים. תקופה זו היא הטובה ביותר עבור העיתונאות לחשוף המחדלים. יאמר לזכותה של העיתונאות בישראל כי היא מהירה, אכפתית ויסודית. אין היא משתהה להתחיל ולבקר את מה שאירע רק רגע לפני כן. לאמריקה זה לקח הרבה יותר זמן. שם לדוגמא, הכשלים שהובילו לאירוע טרור הגדול בכל שנותיה, ה- 9.11 , החלו להיחקר רק כמה שנים מאוחר יותר. לנו כנראה אין זמן לחכות ולוותר על מחדלים והטעויות הרבות שנעשות בלי התייחסות ציבורית - וזוהי גדולתה של העיתונאות, גם בטלוויזיה המסחרית.