|
|
![]() |
|
מאמרים אחרונים של מתן אהרוני - הקולנוע החרדי הגברי חי וקיים - "24/7 הדור הבא" – חיקויים תמיד יהיו פחות טובים - "וויפ-אאוט", "101 דרכים לעוף משעשועון", ושאר תוכניות הבידור – ההפסד הוא העיקר לרשימת המאמרים המלאה של מתן אהרוני |
אסף רמון – גיבור מיתי-מת נולד מאת: מתן אהרוני הטרגדיה של משפחת רמון היא נוראה, קשה ולא נתפשת, אולם נראה כי התקשורת הישראלית, בחסותה של המדינה, ניכסה את הטרגדיה לטובת יצירתו של גיבור מיתי אולטימטיבי, שלו כמהה התקשורת הישראלית, ושהוא כה נחוץ למדינה, גיבור שבחברה שלנו יכול להיות רק גיבור מת, מת בקרב, באימון או בכל דבר שקשור לביטחון המדינה. התקשורת זקוקה לגיבורים. הם הסיפור המתמשך שעליו כולם ידברו, שאותו צורכים, הסיפור שמושתת על המיתוסים הלאומיים, הסיפור שמלכד את האוכלוסייה. את גיבורים אלה ניתן למיין על פי סדר של חשיבות : ישנם "גיבורי תרבות", שהם חשובים, אך "האפקט" שלהם הוא לא חזק במיוחד, הוא לא כוללני ואינו רלוונטי לכלל האוכלוסייה. הם לא נושא לוהט שכל ציבור האוכלוסייה ידבר עליהם. אלו בעיקר סלבריטאים שהצליחו בעולם, שמיתוס הגלובליזציה מהדהד מהם, כמו למשל בר רפאלי או איילת זורר, או ידוענים שהתחילו מלמטה, מהפריפריה וזכו להכרה ציבורית רחבה, כמו למשל נינט טייב, שמהדהדת את מיתוס ההצלחה. מתחתם ישנם גיבורי תרבות מקומיים, שמכונים טאלנטים, שבזמנים מסוימים מייצרים חדשות. אלו הם גיבורים שהתקשורת מחפשת כדי למכור עיתונים, כדי להשיג רייטינג, כדי לעניין את הצרכים.
ישנם גם גיבורים "כלכליים", אלו ש"הצליחו בחיים”, שבמו ידיהם בנו אימפריה כלכלית, שהתחילו כקבלנים קטנים בפריפריה או כחסרי כל והצליחו במו ידיהם. כל למשל פנינה רוזנבלום, יצחק תשובה, לב לבייב, שאליהם חוזרים ואת פועלם סוקרים כשיש איזה אירוע כמו נפילה, הצלחה ועדיף כמו במקרה של תשובה שניהם יחדיו – עלייה, נפילה ועלייה חוזרת. גיבורים אלה מספקים מתח ודרמה לצרכנים – לב לבייב מפחיד את מרבית האוכלוסייה עם האג"חים שלו שיכולים להזיק לכלכלה הישראלית כולה. תשובה מייצג את המצב הלא יציב שמייצג את המדינה כולה.
ולעומת גיבורים אלה, הגיבורים האולטימטיביים שהמדיה זקוקה להם הם הגיבורים המיתיים- שלצערי הם לרוב גיבורים מתים. אלו גיבורים "ביטחוניים” או לוחמים, שמלכדים את הצרכנים כולם לכדי יצירת סולידאריות והרגשה שהם עשו למען החיים, למעננו, הצרכנים.
בקרב גיבורים אלה ישנה גם היררכיה, שקשורה למיקום, ליחידה או לחיל ממנו יצאו הלוחמים. כך למשל תותחן אינו שווה לטנקיסט, שאינו שווה ללוחם קרקע וזה בוודאי אינו שווה לטייס, שנמצא בראש ההיררכיה.
לגיבורים אלו גם המדינה זקוקה. סיפורים שכאלה מחזקים את הסולידאריות החברתית הישראלית, שלעיתים, כמו בזמן משברים כלכליים או בריאותיים, נסדקת, והאוכלוסייה חושבת ותוהה מה עושה המדינה? האם היא מקיימת את תפקידה, לשמור על אזרחיה? האם לא יהיה טוב יותר לחיות במקום אחר? רגוע ושקט יותר, בטוח יותר? מסוכסך פחות? השילוב הזה, הלא בריא, של תקשורת ומדינה, מתקיים בסיפורים אלה (כמו גם במלחמות ופיגועים). בימים "רגילים, התקשורת מסקרת את האירועים השונים ומבקרת את מוסדות המדינה, כחלק ממה שהוכרז תפקידה, "כלב השמירה של הדמוקרטיה", אבל ברגע אחד, כשבא האירוע החדשותי שמייצר גיבורי לאום חדשים, היחסים בין התקשורת למדינה הופכים לזוג אוהבים – שניהם ביחד יוצרים בקרב האוכלוסייה תחושת אחווה סביב מאורע בטחוני-טראגי שרלוונטי לכל אזרח במדינה. כולם מתרכזים ביצירת גיבור חדש, כל השאר נשכח. המקרה של אסף רמון הוא כזה. התקשורת, בחסות המדינה, ניכסה את מותו הטראגי ליצירתו של גיבור מיתי-מת חדש. ופה נחשף המנגנון שיוצר גיבורים מיתיים ומלכד את האוכלוסייה, שעוסקת בסיפור הגבורה הטראגי החדש. מיקומו ואילן היוחסין שלו מהותיים ליצירת המיתוס. הידיעה על טייס קרב צעיר שנהרג בתאונת מטוס לא הייתה מובילה למה שנוצר במדיה ללא הקשר לאביו, הגיבור המיתי אילן רמון, האסטרונאוט הישראלי הראשון שלא חזר מהחלל בחיים. אני מניח גם שטנקיסט שמת בתאונה, ושאביו מת במלחמה בטנק קצת יותר מיושן, לא היה זוכה לאותה תגובה של התקשורת לסיקור זה, סיקור שהפך את הטרגדיה הפרטית הזו לסיפור מיתי על משפחת גיבורים.
במקרה הנוכחי, התקשורת פעלה ללא הפסקה ובמלוא כוחה – מהדורות החדשות עסקו מאותו יום, ה- 13.9.2009 בעיקר בזה, החל מהשעה 18:00, שעה לאחר שנודע למשפחה על האסון. ברדיו התנגנה לפתע מוסיקה רגועה, אבלה, שמתנגנת מאותה שעה ועד יום למחרת בתחנות רדיו שונות- ממלכתיות (כמו גל”צ, גלגל”צ, רשת ג´). בעיתונים ביום שלמחרת כותרות ראשיות, שממשיכות עם כתבות בנות כמה עמודים (ב"ידיעות אחרונות" הסיקור נמשך עד עמ´ 22! ב”ישראל היום” עד עמ´ 16). הכותרות בעיתונים מכריזות "כמו אבא" ומוסיפות בעמודים הנוספים "גורל אחד", “כבר הייתי חזקה", “נסיך ישראלי" (ידיעות אחרונות, 14.9.2009). בחינמונים הכריזו "בחייהם ובמותם" (ישראל היום, 14.9.2009), "המילים מחווירות אל מול הכאב" (ישראל פוסט, 14.9.2009). כך, למעשה, המדיה יצרה יום אבל לאומי שלא הוכרז באופן רשמי. הסיפורים במהדורות החדשות ובעיתונים מייצרים את הגיבורים – את הקשר המשפחתי בין שני טייסים, אב ובנו, שנהרגו במסגרת תפקידם.
הסיפור הזה, של אב ובנו, משפחה של טייסים, שנהרגו במהלך שירותם את המדינה, מעלה סוגיה נוספת שקשורה למיתוס שמיוצר על ידה ולחיפוש של המדיה אחר "ה-סיפור" – התקשורת זקוקה לסיפור משפחתי מקודש. בחברה שלנו, שבה המשפחיות היא ערך עליון, האפקט של משפחה הוא מהותי. אם לארה"ב הייתה את משפחת קנדי האריסטוקרטית, האגדית, שרק לאחרונה סיקרה את מותו של אחרון השושלת המכובדת, של טד קנדי, לישראלים עדיין אין משפחה אריסטוקרטית בפוליטיקה. אולם נדמה כי בנושא הביטחון, יש פוטנציאל טוב למקם את משפחת רמון באותה נישה של משפחה של טייסים שהקריבה את נפשה לטובת המדינה. לתקשורת חשוב במיוחד לייצר נרטיב שכזה, לייצר משפחה לוחמנית-מלכותית שכזו. ואם עדיין נותרה בקורא השאלה מה בכל זאת הבעיה בכל המהלך הזה שבוצע על ידי התקשורת הישראלית? תשובתי הקצרה והממצה היא שיש להניח למשפחה לנפשה. היא לא צריכה להיות סמל למאומה. אין היא צריכה לספק את הצורך בסיפור טראגי על משפחה מיוחסת של גיבורים. יש להניח לה באבלה, אסור לעשות מטרגדיה זו הון תעמולתי ורווח לאומי. |
|