אסף רמון – גיבור מיתי-מת נולד

מאת: מתן אהרוני

הטרגדיה של משפחת רמון היא נוראה, קשה ולא נתפשת, אולם נראה כי התקשורת הישראלית, בחסותה של המדינה, ניכסה את הטרגדיה לטובת יצירתו של גיבור מיתי אולטימטיבי, שלו כמהה התקשורת הישראלית, ושהוא כה נחוץ למדינה, גיבור שבחברה שלנו יכול להיות רק גיבור מת, מת בקרב, באימון או בכל דבר שקשור לביטחון המדינה.

התקשורת זקוקה לגיבורים. הם הסיפור המתמשך שעליו כולם ידברו, שאותו צורכים, הסיפור שמושתת על המיתוסים הלאומיים, הסיפור שמלכד את האוכלוסייה.

את גיבורים אלה ניתן למיין על פי סדר של חשיבות :

ישנם "גיבורי תרבות", שהם חשובים, אך "האפקט" שלהם הוא לא חזק במיוחד, הוא לא כוללני ואינו רלוונטי לכלל האוכלוסייה. הם לא נושא לוהט שכל ציבור האוכלוסייה ידבר עליהם. אלו בעיקר סלבריטאים שהצליחו בעולם, שמיתוס הגלובליזציה מהדהד מהם, כמו למשל בר רפאלי או איילת זורר, או ידוענים שהתחילו מלמטה, מהפריפריה וזכו להכרה ציבורית רחבה, כמו למשל נינט טייב, שמהדהדת את מיתוס ההצלחה. מתחתם ישנם גיבורי תרבות מקומיים, שמכונים טאלנטים, שבזמנים מסוימים מייצרים חדשות. אלו הם גיבורים שהתקשורת מחפשת כדי למכור עיתונים, כדי להשיג רייטינג, כדי לעניין את הצרכים. 

לגיבורים אלו גם המדינה זקוקה. סיפורים שכאלה מחזקים את הסולידאריות החברתית הישראלית, שלעיתים, כמו בזמן משברים כלכליים או בריאותיים, נסדקת, והאוכלוסייה חושבת ותוהה מה עושה המדינה? האם היא מקיימת את תפקידה, לשמור על אזרחיה? האם לא יהיה טוב יותר לחיות במקום אחר? רגוע ושקט יותר, בטוח יותר? מסוכסך פחות?

השילוב הזה, הלא בריא, של תקשורת ומדינה, מתקיים בסיפורים אלה (כמו גם במלחמות ופיגועים). בימים "רגילים, התקשורת מסקרת את האירועים השונים ומבקרת את מוסדות המדינה, כחלק ממה שהוכרז תפקידה, "כלב השמירה של הדמוקרטיה", אבל ברגע אחד, כשבא האירוע החדשותי שמייצר גיבורי לאום חדשים, היחסים בין התקשורת למדינה הופכים לזוג אוהבים – שניהם ביחד יוצרים בקרב האוכלוסייה תחושת אחווה סביב מאורע בטחוני-טראגי שרלוונטי לכל אזרח במדינה. כולם מתרכזים ביצירת גיבור חדש, כל השאר נשכח.

המקרה של אסף רמון הוא כזה. התקשורת, בחסות המדינה, ניכסה את מותו הטראגי ליצירתו של גיבור מיתי-מת חדש. ופה נחשף המנגנון שיוצר גיבורים מיתיים ומלכד את האוכלוסייה, שעוסקת בסיפור הגבורה הטראגי החדש.  מיקומו ואילן היוחסין שלו מהותיים ליצירת המיתוס.

הסיפור הזה, של אב ובנו, משפחה של טייסים, שנהרגו במהלך שירותם את המדינה, מעלה סוגיה נוספת שקשורה למיתוס שמיוצר על ידה ולחיפוש של המדיה אחר "ה-סיפור" – התקשורת זקוקה לסיפור משפחתי מקודש. בחברה שלנו, שבה המשפחיות היא ערך עליון, האפקט של משפחה הוא מהותי.

אם לארה"ב הייתה את משפחת קנדי האריסטוקרטית, האגדית, שרק לאחרונה סיקרה את מותו של אחרון השושלת המכובדת, של טד קנדי, לישראלים עדיין אין משפחה אריסטוקרטית בפוליטיקה. אולם נדמה כי בנושא הביטחון, יש פוטנציאל טוב למקם את משפחת רמון באותה נישה של משפחה של טייסים שהקריבה את נפשה לטובת המדינה. לתקשורת חשוב במיוחד לייצר נרטיב שכזה, לייצר משפחה לוחמנית-מלכותית שכזו.

ואם עדיין נותרה בקורא השאלה מה בכל זאת הבעיה בכל המהלך הזה שבוצע על ידי התקשורת הישראלית? תשובתי הקצרה והממצה היא שיש להניח למשפחה לנפשה. היא לא צריכה להיות סמל למאומה. אין היא צריכה לספק את הצורך בסיפור טראגי על משפחה מיוחסת של גיבורים. יש להניח לה באבלה, אסור לעשות מטרגדיה זו הון תעמולתי ורווח לאומי.