המונדיאל והאהבה לכדורגל בכלל

מאת: מתן אהרוני

המונדיאל עוד מעט מגיע.

לחלק מהקוראים הצהרה זו גורמת להתרגשות, לפעימות לב ולהשתוקקות. לחלק אחר המשפט נשאר סתום, אליו מגיבים באדישות או אף באכזבה.

המשפט מרמז כי מגיע שיאו של ענף הכדורגל. הדבר יהיה מה- 9 ביוני ל-9 ביולי 2006 בגרמניה ובסופו תיקבע הקבוצה הלאומית שתוכתר כאלופת העולם בכדורגל.  

עוד לא ברור באילו ערוצים ישודרו התחרויות, אלו משחקים ישודרו ואיפה, כמה השידורים יעלו וכד' אך לתחרות כדורגל זו יש המונים שמצפים לה בכיליון עיניים ומכאן מגיע מאמר זה, מבקש להבין את סוד הקסם והמשיכה של הכדורגל.

אני אישית נמצא בקבוצה שמקבלת ידיעה זו על המונדיאל באדישות גמורה. הכדורגל הוא לא כוס התה שלי ולכן ראוי שאצא ואומר כי מאמר זה נכתב מתוך נקודת מבט חיצונית ולא מקצועית המנסה להבין את האהבה לכדורגל.

המאמר מבקש לתהות ולנסות להבין את ההתרגשות הגדולה שכבר רוחשת במדיה לגבי המונדיאל. ארצה להעלות שאלות ולנסות לענות על מה מרכיב את האהבה לכדורגל ולהמשיך ולתהות מה עושה תחרות זו לצופים ברחבי העולם ולישראלים במיוחד, שלא יזכו גם השנה לעודד את קבוצתם (הפעם היחידה הייתה ב-1970 במקסיקו שבה נבחרת ישראל עלתה בזכות השנאה לישראל ויצאה בגלל חוסר מזל)  

מקור האהבה לכדורגל

ההתרגשות הרבה שכבר החלה במדיות השונות (בטלוויזיה, בעיתונות, ברדיו וברשת האינטרנט) לקראת המשחקים העולמיים העלתה בי את השאלה מה מקור האהבה לכדורגל. מה יש בכדורגל שמושך כל כך? מה הצפייה במשחק בטלוויזיה עושה?

הכדורגל כז'אנ

גביע המונדיאל

ר בפני עצמו

לאוהדי הכדורגל משחק הכדורגל הוא משחק מהנה לצפות בו ובוודאי שלשחק בו. לדעתי יש בו את כל המרכיבים שגורמים לאדם להימשך אליו, בדומה לסרטים ולסדרות השונות. לכן הוא מהווה מעין ז'אנר בפני עצמו: יש בו את הדרמה, את המתח, את התשוקה והיופי ואת הקתרזיס המיוחל בסופו של כל גול ומשחק בדומה לסרטים ולסדרות מז'אנרים אחרים. לו יש חוקים משלו בדומה לשיטת הז'אנרים שעוזרים לצופים להבין מה מתרחש ולמה לצפות. יש בו את האויבים, האנטגוניסט הקבוצתי, ואת הגיבורים, הפרוטגוניסט, הקבוצה שאוהדים. יש במשחק את השיאים והאכזבות, את היופי והאסתטיקה המיוחדת של המשחק, היופי שבמהלכים השונים שמביאים לשיא בהבקעת הגול והאסתטיקה המיוחדת של התנועה של השחקנים, של המסירות, של ה"אסיסטים", של ההבקעות כמעין סוג של ריקוד. כל זאת בדומה לאסתטיקה שקיימת גם בסרטים ובסדרות שמושכות צופים רבים.

הכדורגל כדת חדשה

ההתרגשות במגרש הכדורגל בעת משחק הכדורגל בזמן ובמקום מובנת הרבה יותר מהצפייה בשידורי הכדורגל.

הנוכחות של האוהדים הרבים כולם יחדיו, לבושים באותם צבעים ומאוחדים בדעותיהם ואהבתם לקבוצה, מעודדים יחדיו את הקבוצה שנמצאת מתחתם על כר הדשא מול האוהדים היריבים הרבים שנמצאים בצד השני של המגרש היא זו שגורמת להתרגשות, לאדרנלין לזרום ולחוות חוויה של עוצמה והנאה רבה. זוהי התרגשות של הביחד, של הקולקטיביות המאוחדת וההומוגנית שיחדיו מוצגת כחזקה ועצומה. כולם שם מעודדים יחדיו באקסטזה למען מטרה אחת, עם מערכת חוקים אחת אחידה ומתוך התייחסות לאותה קבוצה שהם מרגישים שמייצגת אותם.

לכן הדבר דומה בצורות רבות וכמעט חופפות למה שכבר מזמן מצא דירקהיים ביחס לדת: הביחד הזה של כולם, ההרגשה הקולקטיבית המאוחדת, היא זו שגורמת להרגשה הנשגבת ולכוחה הרב של הדת.

במובנים רבים הכדורגל הוא מעין דת חדשה-ישנה. לה יש חוקים ונהלים ברורים ואחידים, כולם מאמינים בקבוצה, מעודדים אותה יחדיו וחיים באמונה שלמה שהיא הטובה והנכונה. לאהדה לכדורגל מתווספים סמלים וטקסים שונים, בהם העלייה לרגל אחת לכמה זמן לצפייה "חיה" במגרש עצמו או צפייה קולקטיבית עם חברים מול המסך לבושים בבגדי הקבוצה, צבועים בצבעיה. לה יש שירים ומוטיבים ייחודיים לה ולאוהדי הקבוצה.

כוחה של הקבוצה קיים ומוצג היטב במשחקי הכדורגל במגרשים: הקולקטיביות הזו של כל האוהדים יחדיו מעודדים את הקבוצה היא זו שגורמת להנאה הרבה של הצפייה במשחקי הכדורגל במגרשים. אך מה קורה בצפייה בטלוויזיה מול המסך במשחקי הכדורגל? האם החוויה הדתית הזו קיימת גם כן?

בזמן הצפייה בטלוויזיה לכאורה מתבטל מימד הקולקטיביות המאחדת, העידוד המשותף יחדיו במקום ובזמן מול הקבוצה. אך נראה כי מרשל מקלוהן (2002) מספק לנו את התשובה לבעיה זו. לדידו, הטכנולוגיה, ולעניינינו הטלוויזיה, מהווה הארכה של חלקי גוף האדם. כלומר הטלוויזיה היא המשכם של העיניים והאוזניים האנושיות שנמצאות שם במגרש.

לכן הצפייה במשחק שמשודר משם, במגרש, אך נמצא כאן, במסך הקטן בסלון או בחדר בבית הפרטי, מביא לתחושה והרגשה דומה לזו של קהילה אחת גדולה שקיימת יחדיו.

הצופה, האוהד, מרגיש שייך לקהילה אחת גדולה ומוארכת שמעודדת כרגע את הקבוצה. זוהי אותה קהילה מדומיינת שאנדרסון (1999) כבר עמד עליה. הקהילה של האוהדים מרגישה כי היא גדולה ורחבה למרות שאין ביניהם קשרים פיזיים. הקהילה הזו מתחברת יחדיו בזמן ובמרחב מפני שהם שותפים לאותה אמונה ופעילות והם מדמיינים את קיומם הבו זמני. לכן המימד של הצפייה בטלוויזיה מול המסך מדומה לצפייה מול הקבוצה במגרש ובמשותף ויחדיו עם הקבוצה הגדולה, הקהילה של האוהדים. לכן הצפייה במשחקי הכדורגל מול הטלוויזיה מועדפים על האוהדים כצפייה קולקטיבית של כמה משתתפים. הביחד הזה, הקבוצתיות, הקהילתיות חשובה ומהווה עבור האוהדים מרכיב חשוב שמדמה את הצפייה ביציע מול הקבוצה שמשחקת במגרש.

התשוקה והארוטיקה שבכדורגל

הארוטיקה והתשוקה קיימת בכדורגל וזו לא בושה. היא מהווה חלק מאותה הנאה שחשים האוהדים בצפייה במשחקים.

אם חושבים על ההיסטוריה של הספורט ובמיוחד על תחרויות שיאים שונים, על התכנסות במגרשים וצפייה בספורטאים עולה בראש

תחרויות הספורט ביוון העתיקה

ובזיכרון הקולקטיבי האנושי התחרויות של יוון העתיקה שהמציאו את תחרויות ספורט השיאים השונות (האיגוניסטיקה). במשחקיהם הספורטאים היו ערומים ובמשחקים היה מרכיב של אירוטיקה בלתי מבוטל. תחרויות הספורט של היוונים ייצגו את יופיו של גוף האדם ואת התשוקה אליו.

באותו אופן גם במשחקי הכדורגל ישנם מוטיבים רבים של אירוטיקה, תשוקה ואהבה. במשחקי הכדורגל ישנו גם מוטיב של משיכה והתפעלות מיכולתו של גוף האדם ומהניסיון להעלות ולהגיע לשיאים חדשים של איתגור הגוף האנושי.  

במשחקי הכדורגל ישנם מוטיבים רבים אירוטיים ותשוקתיים. כך גם השיח של הכדורגל שופע בשפה מינית.

האירוטיקה קיימת בין חברי הקבוצה ובין האוהדים בשעה של ההתפרקות לאחר המתח שנוצר לקראת הגול המיוחל. לאחר הבקעת גול חברי הקבוצה מתחבקים, מתנשקים, קופצים ושוכבים על מבקיע השער באקסטזה ובהרגשת אופוריה ושמחה רבה, מהולה בתשוקה ואהבה רבה. כך גם האוהדים שבאותו רגע מאוהבים בשחקן מרגישים ועושים: מתחבקים ומתנשקים אחד עם השני, מרגישים באופוריה, אהבה ותשוקה שנכנסת לתמונה.

גם ההערצה לשחקנים בקבוצה ובייחוד לגיבורים, לכוכבים הראשיים, מהולה בארוטיקה, אהבה ותשוקה.

התשוקה שבכדורגל

גם השיח וההתנהגות של שחקני הכדורגל מהולים במאפיינים מיניים. הקילוסים כנגד השופטים, שמזכירים את מקצוע אימם, לקוחים מהשיח המיני והמטפורות המיניות מהשיח האירוטי מתערבבות עם השיח של משחקי הכדורגל: הבקעות וחדירות הן פעלים שבהם משתמשים בשני השיחים.

גם ההתעסקויות של השחקנים עם איברי מיניהם השונים ובעיקר עם אזור החלציים כבר הפך לדבר מקובל ורגיל. התפיסות של השחקנים השונים את אבריהם שלהם ושל של יריביהם מהקבוצה היריבה היא תופעה מוכרת וידועה.

כך כותרות כמו "אבוקסיס קרא לאוהדי נתניה "קופים" ואחז באיבר מינו" (נדב דנציפר, ספורט ידיעות אחרונות, 16.4.2006 עמ' 5) הן כותרות מוכרות וידועות. כך תמונות עם כותרות כמו "בניון נתפס עם המכנסיים למטה"  (ספורט ידיעות אחרונות. 16.4.2006) הן קיימות לרוב והפכו מקובלות.

צפייה במשחק כבריחה לספירה אחרת

המשחק עצמו הוא כיף אדיר. זהו עולם אחר שאליו נכנסים לתקופת זמן קצרה. זוהי ספירה אחרת שאליה נכנסים, עם חוקים ונהלים שונים ממציאות החיים. באותו אופן גם הצפייה במשחק היא עבור האוהדים לא פחות חווייתית ושונה ממציאות החיים.

הצופים במשחק למעשה קיימים בתוך המשחק ומהווים חלק ממנו. כל שחקן יטען כי ללא האוהדים המשחק הוא לא אותו משחק, אלא יהיה זה רק אימון או משהו בסגנון. לאוהדים תפקיד ראשי באותה ספירה חדשה ושונה שאליה נכנסים עם המשחקים.

זוהי ספירה אחרת, שונה ומיוחדת. הצופים צופים מהצד אך עדיין מהווים הם משתתפים פעילים בו. כך גם מול המסכים יהיה מאוד קשה למצוא אוהדים שצופים ושותקים. האוהדים בבתים מול מסכי הטלוויזיה למעשה נכנסים למשחק ומרגישים חלק ממנו. הם צועקים על המסך, נותנים עצות ומעירים לא הרף ובקולי קולות כאילו יש שם מישהו שאם יצעקו לבסוף ישמע אותם ואולי גם יתחשב בהצעותיהם. הם נכנסים לאותה ספירה בצורה מלאה.

לכן המשחק מהווה מקום שבו ניתן לברוח ממציאות החיים (ר' גם סילברסטון, 2006: 103). זהו מקום שבו ניתן להבדילו מחיי היומיום. הצפייה במשחק היא בריחה מהעולם האמיתי כדי להשתתף בפעילות בעלת משמעות. זוהי בריחה מהנה ובריאה לספירה זמנית בעלת חוקים ותקנות אחרים וייחודיים שיוצרים סדר חדש ואחר. בצפייה במשחק אנו חשים הנאות מהביטחון וההפתעה שכרוכים במשחקים. בטחון מפני שידוע לנו כי אין לו השפעה על חיינו המציאותיים (הפסדה או ניצחונה של קבוצה לא אמור לפגוע לאוהד הסביר, שמסוגל להפריד בין הספירות השונות, בחייו הפרטיים, הכלכליים והחברתיים) וההפתעה הקיימת בה נובעת מהתוצאה של המשחקים והחוויה שזה מביא עימה.

כדורגל ולאומיות חוצת גבולות

לאחר שניסיתי לעמוד על האהבה שבכדורגל ארצה בקצרה לתהות על מה עושה המונדיאל לצופה הישראלי שלא יעודד את קבוצתו הלאומית אלא יתבונן בקבוצות לאומיות אחרות מרחבי העולם.

כבר הזכרתי את הקהילה שנוצרת באהדה המשותפת לקבוצה, קהילה שהפרט בחברה המערבית כה זקוק לה, קהילה שעל פי סילברסטון (שם, 155) בה טמונה אנושיותנו וקהילה כה חשובה שכבר מזמן טען בוראנו "לא טוב היות האדם לבדו" (בראשית פרק ב').

קהילה אחת גדולה כזו מתקיימת בכדורגל. קהילה זו התחברה לקהילה אחרת והיא הקהילה הלאומית והמקומית, העירונית. הכדורגל במצבו הנוכחי מקושר, מאופיין ומצוין על ידי עיר, ארץ ותנועה פוליטית וחברתית. כל קבוצה הפכה להיות מיוצגת על ידי עיר ותנועה (כמו תנועת מכבי בעיר תל אביב, תנועת בית"ר בירושלים או תנועת הפועל בנצרת עלית) וכולן יחדיו מרכיבות באירועים בין-לאומיים קבוצה לאומית (נבחרת ישראל).  

אמיר בן פורת (2003) מציג מהלך זה. הוא טוען כי המדינות המודרניות עמדו כמעט מיד על יתרונות משחק הכדורגל והזיווג בין הכדורגל ללאומיות הפך מתבקש, כשהלאומיות ניכסה את הכדורגל למטרותיה ולאינטרסים שלה. כך תוך פרק זמן קצר מתאריך הולדתו כמשחק תקנוני החלו מפגשי תחרות בין נבחרות לאומיות. "מה שהחל בטון מינורי כמפגשי ידידות אקראיים בין נבחרות לאומיות הלך והפך לרעש של "מלחמה ללא כדורים", כדברי הסופר ג'ורג' אורוול (שם, 7).

הניצחון במגרש נעשה חשוב מאוד לרוח האומה ולתפארת המדינה.

אך מה קורה כאשר במונדיאל, בתחרות הבינלאומית החשובה הזו של הכדורגל, נבחרת ישראל לא משתתפת? מה הדבר עושה לאותו אוהד?

בהתאם לחוקי "ז'אנר הכדורגל" עליו להזדהות עם קבוצה מסוימת (זוהי הגיבורה, הפרוטגוניסטית) ועליו לשנוא קבוצה אחרת (האנטגוניסט) אך כיצד ייבחר לעשות כן והאם החוקים הללו תקפים גם במשחקים אלו? האם המונדיאל מאתגר חוקים אלו?

הפן המקומי והלאומי לא קיים במונדיאל עבורנו הצופים הישראלים. הקשר ללאום, שבן-פורת מציג (למרות שהוא מעט מסייג וטוען כי הכדורגל נסוג מלפיתתה של הלאומיות אך עדיין היא בדמו), מתבטל כמעט כליל והבחירה האם לבחור קבוצה לאהוד ואיזו הופכת בחירה שנובעת מסיבות ומרכיבים שונים.

לדעתי החוקים של הז'אנר עדיין מתפקדים במשחקי המונדיאל ורוב האוהדים יבחרו קבוצה לאומית לאהוד על פי הכישורים, היופי והסגנון של המשחק הקבוצתי, על פי הסיכויים לזכייה ועל פי הפופולאריות של הקבוצה. לדעתי רוב האוהדים הישראלים יאהדו את הקבוצה הברזילאית (ולראיה גם סקר של וואלה שתומך בדעתי).

נבחרת ברזיל

עדיין המרכיב הלאומי לא נעלם גם במונדיאל, אלא גם הוא קיים:  זה נראה דיי ברור כי לא יהיו אוהדים יהודים-ישראלים שיאהדו את הקבוצה האיראנית או זו של ערב הסעודית ולו רק בגלל שאלו מייצגות מדינות אויב או עמים ששונאים אותנו הצופים היהודים.

אך המונדיאל גורם לאוהדים הישראלים, כמו גם בכל העולם, לזהות את העידן שלנו כעידן גלובלי. הצופה שצופה בלייב במשחקים שמשודרים מגרמניה ומציגים את קבוצות הלאום השונות נמצאות שם יחדיו, עליהם צופים האוהדים מכל מדינות העולם, יזהה את כוחה הרב של הגלובליות חוצת הגבולות הלאומיים. לאומים שונים יוצגו במשחקים הרבים ועליהם כולם מכל רחבי העולם מתבוננים באותה שעה ובאותו מקום. לכן נוצרת באירוע זה הרגשה של כל אומות העולם יחדיו מול המסך, כקהילה על-לאומית אחת גדולה, קהילה גלובלית ומאוחדת של אוהדי כדורגל שנמצאת באותה ספירה אחרת, מכבדת את החוקים והתקנות הכלל עולמיות ומשחקת בהנאה ובכבוד והערכה אחד כלפי השני.

אך שתי בעיות נוצרות במשחקים אלו:

הבעיה האחת שנוצרת בתוך אותה ספירה גלובלית היא ההדרה שמתרחשת של הנשים מאותה קהילה על-לאומית אחת זו. זאת מכיוון שמדובר על עולם גברי שמחזק את כוחם במודע ולא במודע כקהילה אחת גדולה וחזקה, שבה כמעט ולא נמצאות הנשים.

כל העולם מתבונן בהנאה בגברים הרצים סביב עצמם בועטים בכדורים ולומד כי עולם הגברים הוא עולם כולל ורב-לאומי. רובם של האוהדים הם גברים והמשחקים עצמם נתפשים כמשחקים גבריים שלנשים אין חלק בתוכם. לכן נוצרת הדרה של הנשים בספירה גלובלית זו שנוצרת במשחקי המונדיאל. אין לנשים מקום לא כגיבורים הראשיים, השחקנים בקבוצות השונות, ולא כשחקנים המשניים והלא פחות חשובים, האוהדים שרובם הם גברים.

בעיה נוספת קשורה לאוהדי הכדורגל הישראלים. למרות האחווה הגלובלית וההרגשה של להיות חלק מקהילה גברית גלובלית אחת גדולה, ישנה גם תחושה נוספת של פריפריאליות ישראלית מוכרת.  

הישראלים אוהבים להרגיש במרכז העניינים. לישראלים ראיה פריפריאלית שמבקשת להיכנס למרכז. אנו מרגישים במרכז העניינים בנושא הפוליטיקה והאירועים הביטחוניים שמתרחשים בארץ. במקרה של אירועים גדולים, ביטחוניים, פוליטיים ואחרים רובנו בשלב מסוים מעביר לערוצי החדשות הזרים רק כדי לבדוק אם האירוע כבר מדווח ברחבי העולם.

אותה ראיה קיימת גם לגבי סלברטיז שאנו מנכסים לעצמנו כישראלים (כמו נטלי פורטמן שנוכסה כישראלית המייצגת אותנו בעולם הבידור) או כמו כמה סלב מקומיים שאנו שומעים שהופיעו כמה דקות בסדרות זרות (ר' אקי אבני ונועה תשבי) ומיד מתמלאים גאווה לאומית גדולה.

כך לגבי המונדיאל. הפעם אין לנו ייצוג והדבר גורם לתחושה רעה של היותנו לא שייכים לקהילה הגלובלית, העולמית. אנו מרגישים זרים ולא במרכז העניינים.

הצופים הישראלים מתבוננים מהצד על הקבוצות הלאומיות השונות, שמייצגות מדינות שונות, וחשים בתוך תוכם שהם שוב מחוץ לעניינים, שהם מדינה פריפריאלית קטנה מחוץ למפת הספורט העולמית, מחוץ למופע הגלובלי הזה.

אותם צופים יתנחמו בצפייה במשחקים כדי לראות כדורגל יפה ומרשים. הם יצפו במשחקים וינסו להרגיש חלק מאותה קהילת אוהדי כדורגל עולמית. הם ייהנו מהכדורגל כספקטקל, כדת חדשה, כמשחק שמביא לקטרזיס מיוחל כמו סדרות וסרטים אחרים, מהתשוקה והאהבה שקיימת במשחקים והם יברחו בצפייה בהם ממציאות החיים לחודש של שכרות חושים.

מקורות:

1. אנדרסון, בנדיקט. 1999 (1991). קהילות מדומיינות. הגיגים על מקורות הלאומיות ועל התפשטותה. ת"א: אוניברסיטה פתוחה.

2. בן פורת, אמיר. 2003. כדורגל ולאומיות. ת"א: רסלינג.

3. מקלוהן, מרשל. 2002 (1964). להבין את המדיה. ת"א: בבל.

4. סילברסטון, רוג'ר. 2006. מדוע ללמוד מדיה. ת"א: רסלינג.