תמונות מלחמה

המלחמה בה אנו נמצאים בימים אלו, של קטיושות ורקטות בצפון, של חטיפת חיילים, של קסאמים בדרום, של מחבלים מתאבדים במרכז ושל חיילים-לוחמים שנפגעים מחוץ לגבולות, מספקת תמונות מדהימות!

ככל מלחמה, גם המלחמה שלפנינו מספקת תמונות שייחרטו בזיכרון למשך הרבה שנים.

בטלוויזיה ובאינטרנט התמונות המוצגות הן רבות, מהירות, ולא נותנות מספיק שהות להתבונן בהן ולחשוב מה אנו למעשה רואים ומה הן מספרות, מעבר לדיווחי הפרשנים, העדים, הכתבים והקריינים של החדשות. לעומתם בעיתונות הכתובה הדבר קצת אחרת. יש יותר זמן להתעמק בדברים.

בעיתון התמונות נבחרות בקפידה מתוך מלאי אדיר שהמלחמה מסוגלת לספק. לכן בתמונות אלו ניתן להתבונן יותר מרגע בודד, להתעמק, להבין מה מספרת התמונה ולהרגיש מה היא גורמת לנו, איזו דקירה או רגש אחר שהתמונה יוצרת.

עיתוני סוף השבוע האחרון (21.7.2006) סיפקו מהמלחמה תמונות מדהימות, תמונות יפות, אסתטיות, שנוגעות, שגורמות למחשבה ולרגש.

היטלר מואדר בשירות האסתטיקה ב"נצחון הרצון"

קצת קשה ואפילו יש שיאמרו שאסור לטעון כי תמונות מלחמה הן יפות. זאת מכיוון שייפוי המלחמה שייך לסוג אחר ומוקצה של פוליטיקה ושל תעמולה, של האידיאולוגיה הפשיסטית, אשר טענה בלי בושה כי המלחמה היא יפה!! זכורים גם לרעה סרטיה התעמולתיים של לני ריפנשטאהל שהשתמשו באסתטיקה ויופי כדי לקדם ולייחצן את המפלגה ואת המלחמה. היא האדירה את המנהיג הנאצי היטלר כדמות אלוהית שבאה מהשמיים לנירנברג רק כדי להשיא את דברה (בסרט "ניצחון הרצון" 1934).

אך אין מה לעשות, המלחמה מספקת תמונות מדהימות. הן אינן בהכרח מאדירות את מצב המלחמה כדבר חיובי אלא לרוב עושות ההיפך, כשהחשוב בהן הוא שהן גורמות למחשבה, לתחושה ולרגש לעלות. לתמונות היפות הללו ישנן גם אמירות נוקבות שמביעות דעה על המוצג.

על תמונות מלחמה

על תמונות סבל ומלחמה כתבה סוזן סונטג (sontag) בספרה האחרון  Regarding the Pain of Others-.

לדידה, הרבה לפני הצילום, הציור הוא זה שסיפק את המראות של הזוועה, של המלחמה, שהייתה בעבר הנורמה (והשלום היה חריג). ליאונרדו דה וינצ'י טען שבציורי מלחמה/קרבות, ליוצר צריך להיות האומץ והדמיון להציג את המלחמה ללא רחמים: להראות את הכאב של המכה, את השיניים המנופצות, את הדם ניתז, את הגוף המעוות והייאוש של המתים בפניהם. ובכל זאת מקובל לטעון כי הציור של שדה הקרב הוא יפה, אומנותי ואסתטי.

ספרה של סוזן סונטג

אך מקובל לטעון כי רעיון זה אינו מתיישב היטב כשזה בא מתמונות שצולמו במצלמה. למצוא ולטעון ליופי בצילומי מלחמה נחשב ללא מקובל ולחוסר התחשבות, אך עדיין ניתן לטעון כי ישנו יופי בצילומי הריסות ובשדות הקרב, כמו ההריסות של מגדלי התיאומים, ה"גראונד-זירו" שלטענתה היו מרהיבים.

הבעיה של הצילומים היא שהצילום נתפש כדבר אומנותי, או שלהן תפקיד נוסף, אנשים רואים בצילומים עדות לאסון הראוי לגינוי ולא לספק הנאה.

לעומת זאת,  סונטג, טוענת כי לצילום יש כוח דואלי שאינו סותר אחד את השני: הצילום יכול להפוך לעדות (דוקומנטארית) ויכול ליצור עבודה של אומנות ויזואלית. בעשייה זו צילום יפה מושך את תשומת הלב מהנושא, בעל האווירה הרצינית, והופך אותו למדיום בפני עצמו. התמונה הופכת למסמך ונוצר מצב שבו הצילום הופך למשכנע אך גם צועק – איזה ספקטקל!

הטיעון כנגד תמונות הסבל האומנותיים- האסתטיים הוא שהם הופכים לחסרי אותנטיות בזכות יופיים. התמונות הן מרהיבות ונתפשות כבעלי קומפוזיציה קולנועית שאינם מייצגים את הסבל. הם מזכירים פריימים קולנועיים שהופכים את התמונה לבדיונית ולצורך לומר: "זה לא באמת קיים".

הסבל מוצג כבלתי ניתן לעצירה ולטיפול ולכן תפקידו הופך להיות כבעל מאפיין אפי (עלילתי) עם קומפוזיציה קולנועית. יש צלמים שיבקשו להימנע מהספקטקל שבצילום אבל לדעתה זה בלתי נמנע.

הצלמים, המהווים עדים לדברים, בכוחם להפוך אירוע או אדם למשהו שניתן להחזיק בו ולרכוש אותו (ולכן הם הפכו למעין אלכימאים). צלמים שרוצים להאשים ולהזהיר מהתנהגות מסוימת, מבקשים לגרום להלם ולזעזוע ע"י העיסוק בניצול הרגש בצילום, אך השאלה שעולה מהרצון לזעזע היא לכמה זמן זה יעיל? האם ישנם גבולות זמן של השפעה על תמונות הזעזוע. התמונות יכולות להפוך לשגרה ומתוך הרגל אינן ייתפשו עוד כבעלי אפקט של הלם.

אך עדיין לתמונה יש חשיבות רבה. זאת מכיוון שאם אין תמונות, הדברים נראים רחוקים מאיתנו ויש שיטענו כי אינם התקיימו (כמו השמדות בנמיביה, אונס ורציחות של היפנים בסינים ושל חיילים סובייטים בברלין של 1945).

הרגשות נוטים להתגבש סביב התצלום (יותר מאשר סביב סלוגנים) וצילומים מוכרים מהווים חלק מהקאנון, ממה שהחברה בוחרת לחשוב עליו או מכריזה שזה מה שבחרה לחשוב עליו, והוא מהווה חלק ומרכיב במה שנתפש כ"זיכרון הקולקטיבי" שלנו או יותר נכון "הכוונה קולקטיבית". כך עולות בראשי התמונה של הילד שמרים ידיים בשואה או של הילדה הויאטנמית העירומה שרצה מכפרה השרוף בזמן מלחמת ויאטנם.

לתמונות מלחמה ולתמונות זוועה אנו נמשכים. לכך התייחסה גם קריסטיבה, אשר טענה כי האבג'קט (הבזוי) הוא למעשה אובייקט דוחה אך אליו עדיין אנו נמשכים להתבונן בו. כך למשל כשאנו נתקלים בתאונת דרכים או, שלא עלינו, פיגועים, אנו נעצור ונחפש את הדם, את האיברים הפזורים, את ההריסות, מתוך כוח שמושך אותנו להתבונן בבזוי, בדבר הדוחה אך גם מושך.

בתוך תמונות המלחמה נוכל גם למצוא דבר נוסף שדוקר, שמשפיע, שגורם למחשבה ולהעלאת זיכרונות ורגשות. זהו הפונקטום שקיים בתמונה, כפי שהגדירו בארת בספרו האחרון "מחשבות על הצילום" (1988). הפונקטום הוא הדבר, האובייקט, הנקודה שדוקרת בתמונה, שגורמת לחוויה הרגשית, לזיכרונות ולמחשבה. הפונקטום הוא יסוד שעולה מן התמונה, "מזנק ממנה כחץ מקשת ונוקב אותי"  (שם, 31). הפונקטום הוא תוספת שקיימת בתצלום אבל גורמת לצופה למשהו נוסף, או כפי שבארת' מגדיר זאת: "אם במכוון ואם לאו, הרי הוא בבחינת תוספת: הוא מה שאני מוסיף לתצלום ואף על פי כן כבר נמצא שם קודם לכן (שם, 59).

זאת בניגוד לסטודיום, שהוא מה שנראה ומובן מתוך התמונה.

אך כוחה של התמונה לייצג מציאות, להעלות זיכרונות ולספק נקודות ציון של אירועים היסטוריים היא בעייתית. על פי קרקאוור הדימויים שבזיכרון מועילים הרבה יותר. לדידו, את ההיסטוריה אפשר להחזיר רק בתיווכה של הסובייקטיביות. המצלמה מסוגלת ללכוד רק רגע קצר אחד המדגיש את המרחב ולא את יסוד הזמן. מדיום הזיכרון הסובייקטיבי לעומת זאת יכול לפרוע את תצורת המרחב והזמן כדי לצרף חזרה בסדר חדש ובעל משמעות את המקטעים ששרדו.

סונטג מסכמת וטוענת כי אסור להיות תמימים, ספקנים ומתעלמים, כשמעומתים עם העדויות הצילומיות של מה האדם מסוגל לעשות בדרך אכזרית כלפי בני אדם אחרים. לכן היא דורשת: "תנו לאימג'ים של הזוועה לרדוף אותנו", כיוון שאפילו אם הם רק מזכרות ואינם יכולים להקיף את כל המציאות אליה הם מתייחסים, הם עדיין בעלי פונקציה חיונית: הם אומרים לנו מה בני האדם מסוגלים לעשות ואת זה אסור לשכוח.

תמונות מלחמה בעיתונות הישראלית

בעיתוני סוף השבוע התפרסמו תמונות מדהימות שגורמות למלחמה להיראות אחרת, שגורמות למחשבות ורגשות שונים להציף את הקוראים. לתמונות שאציג מיד ישנה נקודת מבט אחת והיא דיי ברורה: נקודת המבט שלנו הישראלים שנגררנו למלחמה נוספת. התמונות כולן מציגות את המלחמה כדבר רע, אך גם מוסיפות כשמציגות את האסתטיקה שקיימת בה. אסתטיקה שבהתאם לתפקידה, מבקשת מאיתנו לעצור ולחשוב, לגרום לרגשות ומחשבות על מה שמוצג לפנינו.

תותח יורה בצפון. צילום אפי שריר. ידיעות אחרונות.

התמונה של אפי שריר שפורסמה בעיתון "ידיעות אחרונות"- המוסף לשבת ב- 21.7.2006 של התותח שנתפס בדיוק יורה עוד פגז על לבנון וסביבו חיילים ובראשו מתנוסס בגאווה דגל המדינה היא תמונה חזקה שיש בה הרבה מעבר לעוד דיווח על יריות שירו חיילנו על מוצבים ושכונות לבנוניות עוינות.

הדבר שדקר אותי בתמונה, הפונקטום, הוא החייל שבמרכז החיילים, אשר מדבר בסלולרי בדיוק בזמן ההפצצה. הדבר אומר המון על המצב של הלחימה. מצידו האחד שני חיילים שמהם אנו באמת מצפים לאטום אוזניים בעת הירייה, אך מהצד השני – הימני- שני חיילים נוספים שנשארים אדישים לירייה. באמצע אותו חייל שמצא לו זמן לדבר עם קרובים, לדווח על מצבו השגרתי שנוצר. ניגודיות זו היא מדהימה.

גם הדגל, שצבעיו שונים מכל אותם צבעים שקיימים בתמונה, מוסיף ומחזק את התמונה. הוא גם מציג את הרוח החזקה, ומייצג את הכוח הרב והעוצמה שקיימת בתמונה.

זגוגית מנופצת. צילום רויטרס. ידיעות אחרונות.

תמונה שסיפקה סוכנות רויטרס בעיתון "ידיעות אחרונות" באותו גיליון של מבעד לזגוגית מנופצת מרקטה, המתבוננת בדמות חייל היא חזקה ומדהימה. היא מייצגת את החיים הלא שלמים, המנופצים, של החייל ושל התושבים בישראל.  

תושבים לבנונים. איי פי. ידיעות אחרונות.

תמונה נוספת מאותו גיליון של "ידיעות אחרונות" כמה עמודים בהמשך מציגה את נקודת המבט של התושבים הלבנונים המופצצים. תצלום מסוכנות איי.פי אשר מציג סימטריות נפלאה שמתרכזת בנסראללה במרכז התמונה בתוך הטלוויזיה. מצדדיו עשן מיתמר ושני התושבים יושבים ללא מחסה, ללא פחד אך עדיין מורגש המתח הרב במרפסת ביתם. לכאורה זו תמונה שמציגה את נקודת המבט של הלבנונים, אך היא לא בכדי נבחרה: היא מציגה במרכזה מיהו האשם במלחמה, אשר סגור בתוך הפריים של הטלוויזיה.

בניין שנפגע בבת גלים מקטיושה. צילום אלעד גרשגורן. ידיעות אחרונות.

עוד תמונה חזקה היא של אלעד גרשגורן שגם באותו גיליון בעיתון "ידיעות אחרונות" פורסמה. זוהי תמונה של בניין שנפגע בבת גלים מפגיעת קטיושה. מן ההריסות מבצבצים פרחים או יותר נכון זוג וורדים אדומים שעושים את התמנה לאחרת ושונה: הם הפכו את ההריסות למצבה, מצבה לזכר השקט שהיה, למצבה לזכר המתים. גם הזווית והניגודים היא מעניינת: מצד אחד הריסות הבתים ומצידו השני הירוק של הטבע שנמצא ברקע, כשההריסות גוברות על הטבע והפסטורליות שמספק הירוק של העצים שמאחורה: ה"תרבות" גברה על ה"טבע"  אך זוהי תרבות הורסת ומסוכנת, זורעת מוות והרס סביב.

תת-אלוף לוקר במסוק. צילום נאור רהב. מעריב.

גם בעיתון "מעריב" בגיליון "מוסף השבת" שפורסם ב-21.7.2006 היו תמונות חזקות. אחת מהן היא תמונתו של נאור רהב שמציג את אחד הגנרלים שלנו, תת-אלוף יוחנן לוקר, ראש להק אויר, אשר נראה יושב במסוק ומתעדכן עם תמונה גדולה של נסראללה.

ה"בעיה" בתמונה שאומרת הכל על המלחמה הזו היא כי היינו מצפים לראות אותו מתעדכן בחומר מודיעיני ולא עם עיתון. היינו מצפים לראות אותו מתבונן בקלסר חום או משהו בסגנון עם תמונת נסראללה כתמונת מבוקש ולא בעיתון היומי. אך אכן נראה כי תמונה זו מרמזת על המחסור המודיעיני שיש לישראל לגבי חיזבאללה ונרסראללה. המידע שיש הוא מעיתונים ולא מסוכנויות מודיעין שונות.

הדומות בין תמונות העיתונים היא רבה. שני העיתונים הפופולאריים בישראל מספקים תמונות יפות של המלחמה, המוצגות כולן מנקודת המבט של הצד הישראלי. לדומות זו מתווספת גם ההחלטה הזהה להציג בראשי העמודים של שני המוספים לשבת פס אחד ארוך של אייקונים שהוגדרו כבר למלחמה זו, של תמונות מייצגות מהמלחמה (ר' בראש תמונת התותח ותמונת תת-האלוף במסוק). דבר זה מחזק את הטענה כי המלחמה תיזכר (בקרב אלו שלא "זכו" לביקור של קטיושה בביתם) בסופו של דבר בזכות התמונות שמספרות עליה. כך בשני העיתונים הגדולים בפס הלא סימטרי (שנראה כאילו הוא קרוע כדי להגדיל את הדרמטיות) מופיעים נסראללה, בתים הרוסים, ילדים במקלטים, חיילים מפגיזים, פצועים, פגזים מעופפים, מטוסי קרב, כוחות משטרה וצבא ואהוד אולמרט. אלו הם האייקונים שהתקשורת החליטה עליהם, שמייצגים מלחמה זו, שתסתיים כבר עלינו לטובה.