כל אחד והאלוהים שלו

כבר מניתי את הביקורות שלי, את דרישתי לביקורת בונה, שהתקשורת בזמן לחימה לא טיפלה בהם, וכעת הגיע הזמן. אך בינתיים נראה כי התקשורת מתחילה לטפל קודם כל בנזקים וגם בניסים של הימים שלאחר המלחמה. שני ניסים ועוד כמה כתבות שפורסמו בעיתון "מעריב" גרמו לי להבין כי כל אחד האלוהים שלו: חלוץ ואלוהי הכסף שלו, בחורה צעירה ואלוהי היופי שלה, מילואימניק והאלוהים שלו ופוליטיקאים ואלוהי היצר המיני והפוליטיקה שלהם.

לדעתי "עונת מלפפונים" לא תהיה בחודשים הקרובים: אנחנו עומדים לשמוע על עוד ועוד מחדלים. מעניין רק מה מלחמה זו (מלחמת חודש הימים??) תעשה לפוליטיקה ולחברה הישראלית בכלל. האם מדובר על שינויים מרחיקי לכת בכל התחומים, כפי שיצרה מלחמת יום כיפור? האם, וכבר נראה שכן, שהשכנים שלא כל כך אוהבים אותנו, למדו כי ישראל כבר לא כל כך מפחידה. שניתן "לפדות" קרקעות ולהשיג הישגים תעמולתיים וממשיים בהתגרות עם ישראל בלי לשלם מחיר מהותי וקיומי. ומה עם הפלסטינים בשטחים? האם גם הם למדו עוד כמה שיעורים חשובים מה עושים עם טילי נ"ט רוסיים? האם הם ילחצו להבריח אותם ביתר שאת? ומה עם החיילים והתושבים? האם ישובו המשפטים שהיו מאז יום כיפורים של "לא רוצים להיות פראיירים" (ובזמנו: "פראיירים של גולדה")?

ומה דנים בעיתונים ובמהדורות החדשות בטלוויזיה וברדיו? התקשורת מתחילה בקטנה, בטיפולים קוסמטיים של היום שלאחר הלחימה: היא מטפלת ברמטכ"ל חלוץ ותיק המניות, שבדיוק עם חטיפת החיילים נזכר למכור את המניות, לאחר ששמע כי הולכת לפרוץ מלחמה- וכמובן מלחמה זה רע לכלכלה.

הדבר הוא נורא! למרות שאין מדובר על עבירה פלילית זוהי עבירה מוסרית נוראה. נכון שחלוץ הוא גם אדם פרטי, אך הוא, כרמטכ"ל, אמור להקריב מעצמו יותר מכולם: כמו שהמפקדים יוצאים ראשונים לקרב, גם חלוץ, כראשון המפקדים, צריך לצאת לקרב, בידיעה כי הדבר יכול לעלות לו גם במחיר של "הקרבה" של תיק הנכסים שלו- ולהבדיל אלפי הבדלים לעומת המפקדים האמיצים שבאמת מקריבים את חייהם למעננו, למען המדינה. וחוץ מזה, לדעתי, חייבים לקבוע חוקים ואיסורים גם לגבי אלו שנמצאים בעמדות כה גבוהות: תארו לעצמכם את חלוץ, או כל מנכ"ל אחר שקשור, עם הברוקר שלו יום לפני שמתבצעת עסקת ענק עם בואינג או יום לפני שמתברר כי אכן בואינג אשמה באסון המסוק שנפל לפתע (ה"פוטים" שאפשר לשים במניית בואינג הנופלת) אבל למה להרחיק? יש לנו תעשייה ביטחונית מכובדת שלדעתי גם נסחרת.

סערה זו תחלוף במהרה אך לפני חלוץ צריכה התקשורת לעמוד ולשאול שאלות נוקבות וקשות יותר על צורת הלחימה ודרכי החשיבה שכנראה השתנו בצבא.

מסקירת מלחמה זו בתקשורת מתגלים לנו כמה אלוהים שקיימים עבור אנשים שונים, כפי שניתן ללמוד מתוך כמה כתבות בעיתון "מעריב" של יום רביעי, ה- 16 באוגוסט 2006.

בפרשה זו עם תיק ההשקעות, חלוץ בעצם הציג את האלוהים שלו: הוא עובד לאלוהי הכסף. אך הפעם האלוהים שלו רק גרמו לבעיות שספק אם הפעם ייצא מהן באותה קלות כפי שיצא בפעם האחרונה (עם המשפט שלו לגבי הפצצה שמשתחררת וגורמת למכה קלה בכנף). הפעם לא בטוח שהוא יישן טוב בלילה עם משבר זה, אותו חשף עיתון "מעריב". ביום שלמחרת החשיפה עדיין תמונת ענק פיארה את העמוד הראשי של העיתון וניבאו כי הוא ייאלץ להתפטר. כנראה שככה זה שמשקיעים באלוהים הלא נכונים.

ולמי היטיב האלוהים שלו? מצאתי בעיתון שני סיפורים בעמודים השונים שמציגים כל אחד את האלוהים שלו שהצילו ממוות במלחמה.

לצעירה בת 24 שעשתה ניתוח להגדלת חזה אלוהי היופי ריחמו עליה והצילו אותה ממוות מרסיסי קטיושה שנעצרו בשתלים כמה סנטימטרים לפני ליבה.

לצעירה זו אלוהים משלה- אלוהי היופי- בו היא כל כך מאמינה ואותו עבדה באופן כה שלם עד שהחליטה גם להכניס גופים זרים לגופה רק כדי שתרגיש טוב עם עצמה ושיחשבו הסובבים אותה כי היא באמת יפה.

תופעת הסיליקון היא מעניינת כשלעצמה. לדעתי מה שנוצר בקרב בנות ה"מין היפה" הוא תעשייה מטורפת וחודרנית שפועלת נגדן לבסוף. תעשייה זו בסוף תיצור "אישה ביונית": אישה שבה חלפים שונים: בינתיים זה סיליקונים בחזה, בשפתיים, בגבות ואיפה לא. בהמשך זה יתפתח ולא ברור לאן. הכל למען "שימור הנעורים" ולמען המחמאה שבהן הן כל כך חפצות – איזו יפה!

באלוהי היופי לא קשה, אך לא בריא, להאמין: כולנו מדברים באותו שיח של יופי ובכל בוקר אנו מביטים במראה כדי לגלות מה יפה עבורנו. אך כנגדו הגיעה "הכוהנת הגדולה", נעמי וולף, שדורשת לחשוף את נוכלותו, כפי שמוצג בהקדמה לספרה החשוב "מיתוס היופי":

"מיתוס היופי, קובעת נעמי וולף בספרה, הוא מכשיר שליטה רב עוצמה שמפעילה התרבות המערבית הנדרוצנטרית על נשים. המיתוס מורכב מאוסף של קריטריונים ליופי נשי הנתפשים בעיני החברה כביטויים אובייקטיבים, טבעיים ונקיים מאידיאולוגיה. תפקידו הגלוי של המיתוס הוא לעצב עבור נשים מודל שאליו ישאפו כדי למצות את נשיותן. ממילא מובן שמיתוס היופי מתפקד בעיקר ככלי לדיכוי נשים ולתיעול מאמצים ומשאבים של נשים למימושו, על חשבון הפניית האנרגיות שלהן למקומות אחרים... היופי נחשף בספר כאידיאל תרבותי וחברתי רב עצמה ... ההתמסרות של נשים לאידיאל הזה איננה תהליך מודע שנעשה מתוך בחירה. בתרבות הרוויה בדימויים מעוותים ומוגזמים של יופי זוהר ואנורקטי, הפנמת המודל איננה נתונה כמעט לבחירה. בעיקר משום שמודלים אחרים של נשיות, כאלו המבוססים על חכמתן של נשים, על ניסיון חייהן, על כישרונותיהן ורגישויותיהן כמעט ואינם בנמצא וכאשר יש להם נראות הם עוברים דמוניזציה או מתויגים כתחליף לדבר האמיתי... אמנם מיתוס היופי לא נוצר כקונספירציה מתוכננת, אך הוא גודש את תרבותנו בעוצמה: מכל עבר מוקרנים לנשים בישראל של היום דימויים ויזואליים וטקסטואליים המייסרים אותן על אי התאמתן למודל הרצוי, והמדריכים אותן לגבי הדרך בה ילכו כדי לתקן את שגיאותיהן ואת חטאיהן. ."

ואלוהים אחר, יותר מקובל ומוכר, הוא האלוהים שלו מייחסים את יצירת היקום. הוא זה שהציל את חייל המילואים יוסי ועקנין, שדקות ספורות לפני שנכנס לקרב בלבנון הכניס את ספר הקודש החב"דניקי חת"ת (הכולל בתוכו את חומש, תהילים והתניא) מתחת לאפוד והוא זה שספג את הקליע שכמעט וחדר לגופו. אין מה לומר, גם אמונתו זו הצילה אותו ממוות (מעניין אם גם ארנק או מחסנית הייתה עושה אותה עבודה).

ומה עם אלוהים נוספים שיש לאנשים שונים? שימו לב בתמונת עמוד השער של "מעריב" מי מככבים מעליו משני צדדיו של חלוץ- גם רמון וגם הנגבי, שלהם כנראה אלוהים אחרים, שלא ברור למה הם בכלל קיימים- אלוהי היצרים המיניים ואלוהי הפוליטיקה.

לרמון וגם לנשיא המדינה האלוהים שלהם לא עשו להם טוב לאחרונה: הם מואשמים בהטרדות מיניות. לעומתם צחי הנגבי כנראה עבד יותר מדי את אלוהי הפוליטיקה שהביא להתגלותו של השד הרע- שד השחיתות.

לכן, על פי כתבות אלו שפורסמו בעיתון "מעריב" מתגלה כי יש עוד זמן לחשיפת מחדלים אמיתיים ולרעידות אדמה שיהיו בקרקע הפוליטית והצבאית הגועשת. אבל טוב שגם חזרו לפרשיות "ישנות" ולא שכחו לטפל בהן כמו של קצב, רמון והנגבי. אסור גם לשכוח את איראן והנשק שהיא מפתחת, שכעת לאחר המלחמה יש חשש נוסף מייצורה.