האנשים שאוהבים סרטים- "פרנסואה טריפו- האיש שאהב סרטים" ו- "ארכיאולוגיה של הקולנוע וזיכרון המאה- דיאלוג"

שני ספרים חדשים שיצאו כמעט במקביל מציגים במרכזם שניים מהבמאים החשובים בעולם הקולנוע והמזוהים יותר מכל עם תנועת הגל החדש. מדובר על פרנסואה טריפו ועל ז'אן לוק גודאר בספרים "פרנסואה טריפו - האיש שאהב סרטים" של ענר פרמינגר ו- "ארכיאולוגיה של הקולנוע וזיכרון המאה- דיאלוג" של ז'אן לוק גודאר ויוסף יצחקפור.

שני הספרים מטפלים במרכזם בהיבטים שונים וחשובים של הקולנוע, בגישות ותפישות קולנועיות שונות, אך בהם ניתן למצוא מכנה משותף והוא הציטוט- השימוש בקולנוע לטובת היצירה הקולנועית, המכונה בין טקסטואליות. בספרו של פרמינגר מוצגת ומיושמת גישה חשובה שהמעיטו להתייחס ולהשתמש בה עד כה בפרשנות של סרטים - אינטר-טקסטואליות, ובספרם של גודאר ויצחקפור מוצג השימוש (המוקצן) באותה גישה, באותם ציטוטים שלמעשה יצרו יצירה חדשה ומקיפה- ההיסטוריה של הקולנוע מוצגת דרכה. 

ספרו החשוב והמרתק של ענר פרמינגר, "פרנסואה טריפו- האיש שאהב סרטים",אשר יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשיתוף עם אוניברסיטת ת"א והמכללה האקדמית ספיר,  מציג תיאוריות שעד כה כמעט ולא יושמו בתחום הקולנוע ועניינן בזיקה שבין יצירות ובדיאלוג – לעיתים גלוי אך לעיתים גם חרד ומתכחש-  בין יוצרים שונים.

ד"ר ענר פרמינגר, במאי, חוקר ומרצה לקולנוע, בוחן מחדש את סרטיו השונים של פרנסואה טריפו – האמן שניהל דיאלוג חי ותוסס עם המורשת עליה גדל. בפרשנותו, פרמינגר חושף היבטים חדשים שעד כה לא היו מוכרים בכתיבה על סרטיו של טריפו ועיקרם הוא במושג שטבעה ג'וליה קריסטבה, אינטרטקסטואליות, שעוברתה למושג בין טקסטואליות (על ידי בן פורת): מדובר על ציטוטים (ברמות, סוגים וכוונות שונות) ממקורות תרבותיים שונים, אך גם ובעיקר מסרטים אחרים, המצוטטים בטקסט הקולנועי.

מספרו של פרמינגר יוכל כל צופה שצפה אי פעם בסרט והרגיש או וחשב לעצמו כי הדבר מזכיר לו משהו שכבר ראה, שמע, חווה, להבין מאיפה נובעת אותה תחושה, מה היא מוסיפה לסרט ומה היא מלמדת על היוצר שלו: זהו הציטוט או ההידהוד שקיים בסרט, הנובע מטקסטים תרבותיים אחרים, מאותה השפעה שקיימת מסרטים אחרים שנעשו לפני, אשר הסרט הנוכחי מתכתב עימם.

כמובן שגם כל אוהב קולנוע מושבע ימצא בספר עניין רב, אשר יוסיף לסרטים שיראה מעכשיו ערך מוסף.

ענר פרמינגר מתחיל את ספרו, אשר מתבסס על עבודת מחקר שכתב כחיבור לקבלת התואר דוקטור לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב בדצמבר 2001, בתובנה שעולה ממחקר שנמשך שנים ומעשרות צפיות חוזרות ונישנות בסרטיו של טריפו, כי גדולתו של פרנסואה טריפו באה לידי ביטוי, בין השאר, מהעובדה -

"שהקולנוע שלו מתקיים בשני מישורים בו בזמן. קיימת בסרטיו פשטות הנחווית לעיתים בקלילות שמאפשרת למרבית הצופים, גם אם אינם מתוחכמים או מקצועיים, לזרום וליהנות מיכולתו הווירטואוזית לספר סיפור דרמטי, מרגש, הומוריסטי ואנושי, בלי להרגיש שלא הבינו את כוונת המחבר. במישור נוסף, מרבית סרטיו הם יצירות מופת מורכבות, סרטים שעניינם בתכנים אנושיים עמוקים ומורכבים, ביצרים סבוכים ובאנשים רבי פנים".

מכאן פרמינגר יוצא לדרכו להציג את מחקרו החשוב והייחודי: הספר נפתח בהצגת הביוגרפיה של טריפו, שקיבלה מקום מרכזי בסרטיו, סקירה של הפילמוגרפיה שלו ולבסוף מוצגת הדרך בה הפנים את הרקע התרבותי עליו צמח.

החלק השני מוקדש לרשת התיאורטית אותה בחר פרמינגר על מנת לפרוש את סרטיו של טריפו. בחלק זה מוצגת הגישה הבין טקסטואלית לניתוח סרטים (וטקסטים תרבותיים אחרים) ומוצגת גישתו של הרולד בלום, אשר טוען לחרדת השפעה שקיימת בקרב יוצרים, אשר גם בלי מודע מצוטטים טקסטים קודמים.

חלקו השלישי של הספר הוא לב ליבו של הספר, בו מפורשים 11 סרטים בהתאם לאותה גישה בין-טקסטואלית (ובלומיאנית) שענר עורך, אשר מחולקים לסרט הביכורים של טריפו – הפרחחים (1957), לסדרת סרטי אנטואן דונאל – 400 המלקות (1959), אנטואן וקולט אהבה בגיל 20 (1962), נשיקות גנובות (1968), תרגיל בנישואים (1970) ולדיון בשאר סרטיו בהקשרים שונים - תירו בפסנתרן (1960), ז'יל וז'ים (1961), העור העדין (1964), הסירנה מהמיסיסיפי (1973) ו-הלילה האמריקני (1973).

הספר מומלץ לכל צופה סקרן באשר הוא, אך גם, כמובן, לכל צופה שאוהב את סרטיו של טריפו, אשר רוצה להבין מדוע טריפו מרגש ומהנה, מדוע אנשי קולנוע כה רבים הושפעו מיצירותיו ומדוע היה אחד מאנשי הקולנוע החשובים של המאה ה- 20 וכמובן, לסטודנטים לקולנוע, אנשי אקדמיה וחוקרים העוסקים בקולנוע, ספרות, אמנות וחקר תרבות.

ספר נוסף שיצא בתרגומה של אורית רוזן בהוצאת "רסלינג" הוא ספרם של ז'אן לוק גודאר ויוסף יצחקפור, "ארכיאולוגיה של הקולנוע וזיכרון המאה – דיאלוג". 

הספר הוא למעשה דיאלוג בין ז'אן לוק גודאר לבין חוקר הקולנוע והתרבות יוסף יצחפור על הכוח המניע את הסרט שהוציא גודאר ב- 1998 לאחר עשר שונות עשייה, "היסטוריות של הקולנוע". סרט זה מהווה יצירה מונומנטלית שאין דומה לה בקולנוע, בתולדות האומנות ובמגרת הכתיבה ההיסטורית בכללה. בסרט זה מבקש גודאר להציג את ההיסטוריה האמיתית של הקולנוע, כיוון שכפי שהוא טען כמה פעמים, "רק הקולנוע יכול לכתוב בכנות את ההיסטוריה של עצמו".

בסרטו, המהווה מרבד של ציטוטים, כפי שמוצג בהקדמה לספר אריאל שוייצר, גודאר מבקש לבחון ולחקור את האפשרויות הטכניות והויזואליות שמציע המדיום. הוא מציג את ההיסטוריה של הקולנוע לפי ראייתו ותפישתו הסובייקטיבית, כשמציג קטעים ממאות סרטים שונים, תוך שימוש ובחינה של אפקטים קולנועיים שונים שחושפים את המלאכותיות של המדיום הקולנועי: הילוכים מהירים, איטיים, דיזולבים, חיתוכי פריימים, כותרות על הקטעים, קריינות ושילוב של מוסיקה מסרט אחד בקטע של סרט אחר, ציטוט של אמירות מפורסמות של יוצרים שנאמרות בלחש על ידי גודאר ובכותרות ועוד.

בסרט זה, אם אצטט את גודאר:

"מדובר בשמונה סרטים שמקובצים יחד, בשני הרכבים למעשה. כך זה יצא. אבל מעשה מדובר בשמונה פרקים של סרט שיכול היה להכיל עוד מאות, ובעיקר נספחים רבים, כמו הערות שוליים, אשר היו בדרך כלל מעניינות הרבה יותר מן הטקסט עצמו... מדובר בספר אחד גדול, בן שמונה פרקים מרכזיים, והמבנה הזה לא השתנה במשך כל עשר שנות העבודה על הסרט"

בהמשך להקדמה של שוייצר, עיקר הספר הוא הדיאלוג בין השניים, גודאר ויצחפור. בדיאלוג זה יצחקפור מפרש את גודאר בצורה נרחבת וברורה על העומד מאחורי סרטו "היסטוריות של הקולנוע" ומעלה במהלכו רעיונות ונושאים פילוסופיים שונים הקשורים לקולנוע. גודאר משיב לו, לעיתים מוסיף ומבהיר לגבי הנושאים השונים שעולים מהסרט ומגישתו בכלל. בדיאלוג עולים נושאים כמו זוויות ועריכה, על זמני עבר והווה, היסטוריה והיזכרות, על מקומו של וידאו כמספר את ההיסטוריה, על היסטוריה וארכיאולוגיה, על היצ'קוק, על ציטוטים ועל מה מסוגל הקולנוע לעשות.

הספר מסתיים במאמר של יצחקפור, "ז'אן לוק גודאר, קולנוען החיים המודרניים. הפואטי בהיסטורי", אשר עוסק בהקשר שנעשה והאם הוא ראוי ונכון להיעשות בין היסטוריה, אומנות ופואטיקה. בין ההיסטורי לנצחי ועוד ניגודים כאלו שנעשים בסרטו של גודאר. 

לכן, שני הספרים, ביניהם ניתן לשזור קשרים רבים, כמו על הבמאים החשובים שייצגו את אותה גישה קולנועית, על העיסוק באותה גישה – באינטרטקסטואליות, באופן מודע ומכוון, בלא מודע ובאופן מתכחש, ובעיסוק בהיסטוריה של הקולנוע - אם זה יוצר שמהווה חלק חשוב מההיסטוריה של הקולנוע או של במאי שיצר סרט המציג את ההיסטוריה של הקולנוע, כפי שהוא רואה אותה, הספרים הם חשובים ומומלצים לכל חובבי הקולנוע באשר הם.