בובות של נייר / תומר היימן

"בובות של נייר" בהתחלה הייתה הסדרה. שישה פרקים ששודרו בטלוויזיה. אינני יודע לאיזה רייטינג זכתה וכמה צפו בה. אחרי הפרק הראשון, צפיתי בה די בקנאות. לא החמצתי רגע.

תומר היימן משך את תשומת לבי כבר בסרט קודם שלו שראיתי "תומר והשרוטים", שעקב אחרי מדריך נוער שוליים בפריפריה. מדריך הומו פתוח מול קבוצה של צעירים ש-הומוסקסואליות רחוקה מעולמם, ויש בהם רובד הומופובי מובהק. הסדרה נעה על מסלול הלימוד והקבלה המשותפת, של המדריך את הנערים הכה שונים מעולמו, והנערים שמגלים, לומדים לאהוב את המדריך וצריכים ללמוד לקבל גם את ההומוסקסואליות. אך לא רק בגלל הנושא שהיה קרוב ללבי דיבר אלי הסרט. למרות שהיה סרט דוקומנטארי הייתה בו תחושה של אהבת אדם גדולה מצד הבמאי.

בובות של נייר - תומר היימן

תומר היימן עשה עוד כמה סרטים שלא ראיתי עד שהוקרנה הסדרה החדשה שלו. מאוד מוצאת חן בעיני דרך עבודתו של תומר היימן. בסרטיו אין מישהו נעלם, קול מסביר, עדשה שהיא לכאורה אובייקטיבית. תומר היימן עצמו נוכח בסרט והתהליכים שעוברות הדמויות הן דו סטריות. ב-תומר והשרוטים היו אלא הצעירים שהיו צריכים להסתגל אליו, אך גם הוא, ההומו היפי התל אביב שעולמם של השרוטים בעיירה נושק לעיר הגדולה אך עולמם המציאותי כל כך רחוק.

גם ב-בובות של נייר תומר היימן הוא חלק מהסרט והתהליכים הקורים בו הם דו- סיטריים. תומר היימן עוקב בסרט אחרי קבוצה של שישה מטפלים פיליפיניים בקשישים, בארץ. מטפלים שביום הם גברים ובלילה הם נשים. קבוצה המקיימת להקת דראג קווינס של אנשים זרים. זרים בכל המובנים. בארץ לא ממש פתוחה, למרות שתל אביב לפחות מנסה להצטייר ככזאת. להיות עובד זר, להיות הומו, להיות גבר ביום ואישה בלילה. להיות דראג קווין. שישה אנשים שהופעה בפני פיליפינים אחרים גורמת להם סיפוק והנאה. את הישראלים לא הצליחו לעניין, כלהקה. גרוע מכך, הישראלי המכוער, בעל מועדון מנצל פוגע וממש משפיל אותן. ומלכת דראג מקומית, שעולמה היה אמור להיות קרוב אליהן מבטל אותן, כנראה מפחד התחרות.

חמש שנים עקב תומר היימן אחרי החבורה וצילם אותה ברגעים שונים בחייהם. החל מעבודתם כמטפלים, דרך חיי היום יום ועד להפיכתם ללהקה. והנה הזרים הללו. חבורת הומואים פיליפיניים מלמדים את הקהל הישראלי, לפחות דרך הסרט, כי למי מאתנו היה מגע איתם ביום יום, מה זאת חמלה, אהבת אדם, קבלה מוחלטת.

הם מטפלים בזקנים באהבה ובמסירות, הם מתקשרים אליהם כבני משפחה כמעט, וכל זה בשל מסורת עליה גדלו בארץ מוצאם. בשל תרבותם השונה, בשל הגעגועים למשפחתם.

"אני מטפלת בו וחושבת על אמא שלי שאני לא מטפלת בה" אומר אחד המטפלים האלה. "הוא כמו אבא שלי. אנחנו הפיליפינים מאוד מסורים. בתרבות שלנו יש הרבה אהבה וכבוד לזקנים". חלקם עובד בבני ברק אצל משפחות חרדיות. לא, המשפחות אינן יודעות על החיים הכפולים, אך לפחות במקרה אחד רוצה המטופל להפוך את המטפל לחרדי. ללמד אותו תנ"ך ומצוות.

ישנם כמה צילומים בסצנה הבני ברקית שאינני יודע איך תומר היימן קיבל היתר לצלם אותן בתוך בית מדרש. מקום שטלוויזיה חילונית היא מוקצה מחמת מיאוס.

אך ישנו גם מטופל אחד, חיים אמיר ז"ל איש בן תשעים, שחלה בסרטן גרון, ומיתרי הקול שלו נכרתו והוא מצטייר בסרט כאיש יקר כל כך. הוא יודע ומקבל את השונות של המטפלת שלו. הוא מלמד אותה עברית, טורח למרות קשיי הדיבור שלו לתקן לה שגיאות בעברית ונותן לה לקרוא את יהודה עמיחי, והיא המטפלת לומדת לאהוב את השירים בשפה הגורסת את שיניה.

בתוך כל הכפילות של חייהן, הדמויות הללו מצליחות לכבוש ולהיות אהובות על הצופה. הדראג עצמו נדחק לשוליים. מה שצף ועולה זו האנושיות העצומה ונחמה של ששת הפיליפינים. חום שבארץ כמעט לא מוכר. רק הם באופיים מצליחים להקרין ולהאיר בעקיפין ובלי כוונה כמעט את החברה הישראלית על כל גווניה. מבלי לעסוק בפוליטיקה של החברה המקומית באופן ישיר, הסרט מצליח להיות בו בזמן גם מלווה נאמן של חיי גיבוריו וגם כתב אשמה על ישראל כפי שהיא נראית במבט יותר אובייקטיבי של הזר, שאינו תייר אלא "משרת" החברה.

בתוך החיים הקשים שישראל ותל אביב מעמידים בפני הקבוצה, פיגועים באזור התחנה המרכזית שם הם גרים, משטרת ההגירה המפחידה אותם לאין שיעור, הקבוצה מצליחה לחיות בכבוד עצמי פנימי גדול. הם לומדים לקבל ולממש את עצמם.

אני מניח שבידי תומר היימן היו עשרות רבות של שעות צילום, אם לא מאות. כבר לסדרה בת שש השעות היה צריך לקבל החלטות קשות של מה יישאר על המסך ומה ייגזר בחדרי העריכה וסופו שיצאה לו סדרה נפלאה. אינני מקנא בו כשהיה צריך להכנס שוב לחדר העריכה ולגזור מתוך הסדרה סרט בן שעה וחצי שיכסה בתוכו את כל האספקטים שבסדרה היו להם מרחב נשימה. למרבה הפלא זה מצליח. הסרט מצליח להביא את הרגעים החשובים, הוא ערוך כך שהמעקב אחרי הדמויות והדברים הקורים להם רציף והגיוני. כל אחד מששת בובות הניר, שזו שמה של הלהקה, כי הן בובות והן מניר, לא אמיתיות, מקבל מספיק מקום וחשיפה כדי להפך לדמות של ממש. דמויות שקל להתחבר אליהן. שרוצים לפגוש בהן מעבר לסרט. שלמות הקבלה שלהן את עצמן גורמת לצורת חייהן להראות טבעית לחלוטין. כל כך הרבה כבוד אנושי יש בהן. הן מקרינות סוג של שלמות שישראלים כמעט אינם מכירים. לא הומואים, לא דראג קווינס מקומיים. אין בהם איבה ואין בהם אנטי. הם מייצגים את עצמם בלבד ובכבוד רב.

אם תומר היימן עצמו נראה בצילומים, ומשתתף בחיי היום יום שלהם, לא רק בצורת שואל שאלות נסתר, אלא גם כדמות הנראית לעין הרי שהייתה שם עין נוספת, מישהו אחר היה הבמאי של הסצנות הללו. ואין לדעת כמה סצנות אחרות בוימו מחדש בעקבות מאורעות שקרו ולא זכו להצטלם, או דברים שהצילום יצא בהם פגום והיה צורך לשחזר את המאורע. אין בזה כדי לפגוע בסרט כלל. הסרט דוקומנטארי לחלוטין. דוקומנטארי מסוג אחר, בלי התנשאות, בלי התחנפות. בלי להסביר. המעשים והחיים הם המסבירים את עצמם בצורה הנכונה ביותר.

ושוב תומר היימן מתגלה כאיש חם ואוהב אדם. אהבתו לדמויות הללו שבהתחלה כל כך קשה לו להתחבר אליהן עד שהוא מגיע לרגע בו הוא מרשה להן לאפר גם אותו ולהפוך לרגע חלק מעולמן הפנימי ולא רק המציצן עם המצלמה. הוא חוזר לשאול אם הן לא מתביישות אם קשה להן. נראה שלו קשה יותר ובכל זאת הוא מייצג אותן באור חם עוטף ומקבל.

נהג מונית המסיע את אחת הנשים הללו מסמל את החברה הישראלית הגזענית חסרת הקבלה, הוא מדבר עליהן בצורה כל כך בוטה ומכוערת עד שהצופה מרגיש כלימה ומתחיל להתאהב דווקא בנשים- גברים הללו.

סוף הסרט עצוב. הלהקה מתפרקת. כמה מהם מגורשים, אחרים עוזבים מרצונם לפני שיגורשו על ידי השלטונות. בסוף הסרט ישנה סצנה המצולמת בבית אבות יהודי סיעודי ב-לונדון, לשם הגיע ג'ורג'ו אחד מ-בובות הנייר, המעניין שגם שם הוא ממשיך לטפל ביהודים. החבורה שהתפזרה התקבצה מחדש ב-לונדון וקמה לתחייה. הם קוראים לעצמם בובות של נייר מישראל. ואולי דווקא הם יביאו סוג של כבוד ובשורה של פתיחות ישראלית. גם האחרים, אלו שהצליחו להגיע ל-לונדון ממשיכים לטפל בזקנים יהודיים.

תומר היימן עשה סרט לתפארת. אני מקווה כשיעלה למסכים באולמות הקולנוע יזכה הוא במספר צופים גדול, כראוי לסרט דוקומנטרי כה מעולה.