איש הקש - סרט

סרט הקולנוע "איש הקש" (ניל לביוט, 2006), שיצא לא מזמן לספריות הוידאו וה- די.וי.די, בכיכובו של ניקולג' קייג הוא סרט מתח לא כל כך מוצלח. הסרט מחבר אלמנטים קולנועיים שונים בצורה לא מבריקה, לכדי סרט בסגנון פילם נואר, רק מואר, עם שילובים של אלמנטים מסרטי אימה, אך התוצאה אינה מפחידה, אלא היא גורמת לתחושה לא נעימה: לא סגרו קצוות פתוחים, בלבלו את הצופים והשאירו תחושה ורושם רע של שנאת נשים, הנובעת מהפחד העתיק מנשים חזקות ששולטות.

הסרט, גרסה חדשה לסרט אימה משנת 1973, מציג את חקירתו של השוטר אדוארד מוליס בעקבות היעלמותה של ילדה קטנה, בתה של ארוסתו, שברחה לו לפני שנים רבות וכעת חוזרת לחייו. החקירה מובילה אותו לאי קטן ומבודד שבו התושבים קצת מוזרים. שם הוא נחשף לאורח חיים אחר מהמוכר בחברה המערבית, לחברה מטריארכאלית שמאמינה גם בקיומם של פולחנים עתיקים, שם הוא מוסיף ומסתבך בפרשייה מסתורית שמתגלה כקטלנית.

עלילת הסרט והאלמנטים שבו מהדהדים את ז'אנר הסרטים האמריקאים של שנות הארבעים והחמישים, סרטי פילם נואר.

סרטים אלו, שנעשו בזמן מלחמת העולם השנייה ואחריה, עסקו בעיקר בבלשים מסוגים שונים (בעיקר בלשים פרטיים ובלשים של חברות ביטוח), אשר נשכרים לחקור פרשה שבה לבסוף הם מוצאים עצמם חלק ממנה. עם התפתחותו של הז'אנר, שהוגדר על ידי הצרפתים לאחר המלחמה, בשנות השישים והשבעים של המאה ה- 20 נוסף גם אלמנט של כישלון לגיבור. הבלש לא יכול לפתור את התעלומה בלי להיפגע בעצמו.

סרטים אלו אופיינו באפילה שבה מסתובב הבלש ובמשחקים של אור וצל (שנבעו מאנשי הקולנוע היהודים, אשר היגרו מגרמניה והביאו עימם את שיטת התאורה שהתפתחה בגרמניה, שנועדה לבטא תחושות נפשיות), שהקנו להם את שמם. בסרטים אלו הנשים הוצגו כנשים חזקות, מיניות ומאיימות, שמעורבות בפרשיות, אשר מנסות לפתות את הבלש לעשות כרצונן.

לסרטים אלו נלוו לאחר מכן ניתוחים פמיניסטים וחברתיים, אשר קישרו את המצב החברתי באמריקה באותה תקופה לנרטיביים ולייצוגים הללו של הבלשים ושל הנשים המסרסות, נשים שכונו "פאם פאטל" – נשים קטלניות, אשר השתמשו במיניותן לטובתן, נשים שקשורות למעשי רצח לא פתורים.

ניתוחים של סרטים אלו טענו כי הייצוג הלא הולם של הנשים נבע מהחשש והמבוכה שהייתה באמריקה שעה שהנשים "תפסו" את עבודות הגברים, אשר נשלחו לחזית, הנשים שיצאו מהבית לספירה הציבורית, הרוויחו כסף בעצמן ולמדו איך להיות עצמאיות ולדאוג לעצמן, בזמן שהחיילים החוזרים לא מצאו עבודה, לאחר שנחשפו למיניותן של הנשים באירופה ולכוחן של נשותיהן העצמאיות.

סרטי פילם נואר אלו המשיכו להשפיע כל השנים על סרטי המתח והבלשים שמיוצרים גם היום. איש הקש הוא אחד מהם. גם הוא מהדהד אותם: בסרט ישנו בלש שמסתבך בפרשייה עם אישה שמפתה אותו להיכנס לתוכה. אך כעת הפיתוי הוא שונה ומותאם לסרטים האמריקאים של שנות התשעים והאלפיים – לסרטי המשפחות, שבהם האב הוא הגיבור, אשר יוצא להגן על משפחתו. לכן, בסרט זה, בניגוד לסרט משנת 1973, אין ציצים ופיתויים מיניים, אלא כעת זו הארוסה ובתה, שגם קשורה לבלש, אשר מובילות אותו להיכנס לאותה פרשייה, ממנה קשה להיחלץ.

ואכן, כמו סרטי פילם נואר מאוחרים, גם הבלש, השוטר, מסתבך בפרשייה ונכנס לתוכה בלי לדעת כיצד לצאת ממנה. הפאם פאטל החדשה היא האימא, בת הזוג המפתה. אך בניגוד לסרטי פילם נואר קלאסיים, האפילה נעדרת ממנו, כשנגדה ישנה דווקא שמש חמה שמאירה את האי המסתורי.

אך למרות ההשפעה והשימוש באלמנטים אלו, הסרט מתקשה לגלות כיוון מסוים שמוביל לפתרון, וכל מה שאנו מקבלים זה סיבובים ריקים סביב כל מיני רמזים מעייפים, כיוון שהסרט מנסה לרמות אותנו, הצופים, כדי שנחשוב בכיוונים אחרים מאלו שאליהם הגיבור לבסוף מגיע. רמאות זו, עם אלמנט ההפתעה בסופם, היא מאפיין נוסף של סרטי המתח האמריקאים שהחלו בשנות התשעים, כמו הדוגמא הטובה ביותר שהוצגה בסרט "החשוד המיידי" (בריאן סינגר, 1995). אך בסופו של הסרט רמאות זו, שמובילה להפתעה, שלה לא ציפינו לא מובילה לתדהמה, אלא רק מובילה לשאלות שעולות, שאלות שנותרו פתוחות, שלא נענו בסרט, שלא קידמו את העלילה אלא היו רק טריק להטעיה, כמו התאונה שחווה הבלש, הדבורים, ואלמנטים נוספים שהועתקו מסרטי אימה.

הטעייה זו עם אלמנט ההפתעה לא תרמה לאלמנט אחר, הרבה יותר חשוב, שצריך להתקיים בסרט וממנו הוא מעט נעדר – אלמנט המתח. בסרט, אשר נוקט בשיטת ההפתעה, מתבטל מימד חשוב של מתח, שאותו המציא ופיתח אלפרד היצ'קוק. בסרט, הגיבור נע בתוך האי, מגלה דברים ומתעלם מאחרים, אך נוצרת הרגשה של שעמום ועולה המחשבה של "נו, תגלה כבר משהו מסעיר חדש". זאת בניגוד למתח הקלאסי, שאותו פיתח היצ'קוק, אמן המתח, שעיקרו הוא לגלות לצופים מהתחלה מה עומד להתרחש. במקרה זה המתח מבוסס על הגיבור – האם הוא יובל לפיתיון או שהוא בסוף יגלה את התרמית, את מה שעומד להתרחש ויימנע את המעשה הנורא – זהו מתח אמיתי שחסר בסרט.

כיוון זה, של המתח שחסר, נובע גם מהיעדר הבנה והפנמה של הצופים בסרט כי מדובר על קהילת נשים שמאמינות בטקסים פגאניים, אלא מובן כי יש פה עניין עם חברה מוזרה שלא מחוברת למציאות החיים המערבית. זאת בניגוד לסרט המקור, שלא חסך הצגה של טקסים ופולחניים, אשר עוזרים להבין היכן אנו נמצאים ומה הלך הרוח ומצב העניינים.

הסרט גם מושפע ושואל חומרים מז'אנרים נוספים כדי להשיג אפקטים שונים, אך בלי הרבה הצלחה, כאימרה הידועה – מרוב עצים לא רואים את היער. ערבוב של מתח ואימה מבלבלים את הצופים, התוהים האם להתייחס לסרט ברצינות האופיינית לסרט מתח או בקלילות, כמו שמקובל בסרטי אימה.

בסרט קיימים אלמנטים מסרטי אימה, כדי להקנות לו מימד של מתח ואימה, אך, כאמור, המתח לא בא מהשיטה הנכונה, אלא כמה אלמנטים איימתיים לא מקנים לסרט אפקט מותח במיוחד. הבעיה נובעת מכך שהוא יכול להיתפש ולהיות מוגדר כסרט אימה, אך במקרה זה צריך להתייחס אליו בצורה אחרת, קלילה. וגם כסרט מתח, כפי שהוא מוגדר ומוצג מבחינת התכנים, הוא לא הכי מוצלח, בגלל העייפות שנוצרת ממסעו סביב האי. לכן נוצר בלבול בז'אנרים, שהם הפכים מבחינת הצופים.

האלמנטים של האימה מתחילים כבר בתפריט הראשי של ה-די.וי די עם סאונד מפחיד ואש בוערת שמתגלה (ראו גם את פתיחת אתר הסרט), וממשיך עם לחישות שנשמעות ברקע הסרט, המעידות על רוחות ועל דברים מוזרים שמקושרים למקום, לאי המסתורי. גם הדבורים חסרות התפקיד, מקנות מימד אייימתי – הן מהדהדות את הזבוב הטורדני שמלווה את הסרט "הצלצול", שיוצא ממסך הטלוויזיה. גם ההזיות של הגיבור, שרואה מידי פעם דמות מתה לפתע, האופייניות לסרטי אימה, לא מוסיפות לאלמנט הפחד בסרט, אלא כל אלו מובילים למחשבה שמא אולי זהו סרט אימה בכלל ולכן יש להתייחס אליו בצורה אחרת מסרט מתח רגיל – צריך להתייחס לדברים בצורה יותר קלילה, בלי לנסות לחוות את מסע החיפושים של הגיבור, בלי לחפש רמזים מכל מיני דברים שנראים ונשמעים. הבעיה אולי נובעת גם מסרט המקור, שהוא עצמו היה שילוב של סרט מיוזיקל, אימה ומתח, אך בכל זאת הוא נחשב לסרט קאלט מוצלח. במקרה זה של הסרט הנוכחי נוצר רק בלבול האם לתפוש אותו כסרט מותח או כסרט של פאן, של אימה, שאותה רואים בצורה שונה.

סרט זה חוטא בייצוג נשי בעייתי. באי שאליו מופנה הגיבור מתגלה קהילה שמנוהלת ונשלטת על ידי נשים. הן מנהלות את ענייני החברה, הן בעלות זכות הקניין, הדיבור, הייצור והפולחן. לעומתן, הגברים המעטים שנראים בקהילה אינם מדברים כלל. הם הפועלים שתפקידם הוא בעיקר לצרכי רבייה.

בקיצור, מדובר על קהילה ההפוכה לחברה המערבית הפטריארכאלית. זוהי קהילה מטריארכאלית שיש הטוענים שהייתה קיימת בעברנו הקולקטיבי, לפני שהגברים תפסו את השליטה, בתקופה שקידשו את האישה כזו שבכוחה ליצור חיים. חברה זו יכולה להיות מראה הפוכה שנועדה כדי להגדיל ולהדגיש כיצד חברתנו הנוכחית, הפטריארכאלית, מפלה לרעה את הנשים, אך חברה זו מוצגת בסרט כחברה סוטה, חברה מוזרה שהשתגעה, חברה שלא מתאימה ולא ראויה ובעיקר לא מוסרית ורציונאלית, שעושה רק נזק ורע. חברה זו מתגלה כלא שייכת לתרבותנו, כיוון שהיא עוסקת בפולחנים עתיקים לא ראויים. זאת הן עושות לעומתנו, התרבות המערבית, שעוסקת גם כן בפולחנים, אך הם נותרים שקופים - פולחן של צרכנות, טיפוח הגוף, הצערתו ועוד פולחנים נוספים שנתפשים טבעיים וברורים.

לכן, הסרט מציג את החברה הנשית כלא ראויה ובכך מקדש ומחזק את החברה המערבית כחברה המוסרית והראויה היחידה. ממנו עולה כי לתת לנשים לשלוט יוביל רק לטרגדיה, למניפולציות שיפגעו בחלק השני של החברה, בגברים, שמוזר היה לראות אותם שותקים ופועלים בציווי הנשים.

ולסיכום, הסרט הוא לא טוב במיוחד, הוא מעט מעייף, לרגעים מפחיד, קצת מבלבל ולא מותח במיוחד.