עטאש – צימאון : קריאה למהפכה ערבית

מאת: מתן אהרוני

עטאש - הצימאון למהפכה. בתמונה אב המשפחה מייצג את ניכורו וסירוסו

הסרט עטאש הוא סרט חתרני ומהפכני שקורא למהפכה ערבית בשני מישורים - ברובד הגלוי שלו הוא דורש מהפכה חברתית – הוא קורא לביטול החברה הפטריארכאלית שמדכאת את הנשים והילדים. ברובד הסמוי, הסרט דורש לקיים מהפכה לאומית – הוא קורא לערביי ישראל להיות חזקים ולא "מסורסים" – להיות חתרניים, חזקים ואמיצים ולא פחדנים ומנוכרים.

כלומר, הצימאון, שמוצג בשמו של הסרט, הוא לעשייה פעילה, צימאון למהפכה, לשינויי ולהתפתחות ערבית. 

על מה הסרט?

הסרט מספר את סיפורה של משפחה ערבית אחת, אב, אם, בן ושתי בנות, שמתמודדת עם הקשים של החיים שנוצרו להם: את המשפחה נידו מהחברה בעיר הערבית שבה התגוררה לפני עשר שנים, כיוון שכנראה, כפי שניתן להבין מהסרט, האשימו את בתו של אב המשפחה בקיום יחסי מין עם בחור לפני החתונה, למרות שמובן כי היא אינה האשמה, אלא הקורבן, כיוון שכנראה היה פה מקרה של אונס, של יחסי מין בכפייה וייתכן, על פי רמזים מעטים, כי היו גם יחסים של גילוי עריות בין אב לבתו. המשפחה נודתה מהעיר והם התנחלו במתקן אימונים של צה"ל. ברגע של משבר האב מחליט להשקיע את כל כספו המועט לחבר צינור מים זורמים למקום המגורים שלהם – דבר שמסמל כי הם נשארים במקום לתמיד. המשפחה מתקיימת מייצור פחמים ומכירתם.

הבן במשפחה, נער כבן 15, מעוניין ללכת ללמוד בבית הספר בעיר השכנה, אך אביו לא תומך בו ואף מסרב לכך, בטענה כי ההשכלה לא תועיל לו, כיוון שגם כפרופסור הוא יישאר באותה חלקת אדמה צחיחה ובודדה, שלטענתו הייתה שייכת למשפחתו לפני שהפקיעו אותה. לכן, הוא דורש ממנו במקום הלימודים לעזור לו במטלות המשפחה. הבת הגדולה כמעט ואינה מדברת. היא בשלב מסוים בורחת מהמשפחה אך מגלה כי בלעדיה לא תצליח להמשיך להתקיים. האם כנועה לבעלה הפטריארכאלי וגם כשהיא מוליכה למהלך של מרידה באב, היא נועדה כדי לבדר ולשמח את ילדי המשפחה לכמה רגעים, שגם הם מיד מתמוססים. הילדה הקטנה גם כן אינה מדברת, אלא היא מביעה את רחשי ליבה בעזרת מוסיקה שהיא מנסה להפיק מהאלמנטים האלימים והמוסתרים שנמצאים בקרבה – נצרות רימונים וקליעי רובים.

מהפכה חברתית ערבית פנימית

ברמה הגלויה של הסרט אין הרבה מה לומר. המסר הוא חשוב ונכון. המסר הוא ברור ואין צורך להוכיח אותו בסצנות מסוימות, כיוון שהוא נע לאורך כל העלילה ומהווה מרכז הסרט - מדובר על סרט שעוסק בחברה המסורתית הפטריארכאלית והשמרנית של החברה הערבית, ששולטת בנשים ביד רמה, שמבקשת לשמר את המסורות ולא ללכת לעבר ה"קידמה", כיוון שלדעתה הדבר עלול לפגוע בחברה כפי שהיא כיום, שבה בעלי הדעה והמאה הם הגברים. לכן, הסרט מציג כיצד תפישות אלה פוגעות בחלק מהחברה, שנתפש כ"אחר" שלא זכאי לדעה משלו – הילדים והנשים.

בת המשפחה נכלאה בגלל מרדנותה באב המשפחה

אכן, ברמה הזו של המסרים, הסרט הוא חשוב וצודק, כשמראה כיצד המסלול המסורתי והפטריארכאלי הבין-דורי הוא טראגי – כיצד הוא ממשיך בפגיעה בנשים כל עוד לא מתקיימת מהפכה חברתית שתקרא לביטול החשיבה המסורתית והפטריארכאלית.

מהפכה ערבית-לאומית

אך בקריאה נוספת, ברמה הסמויה, מתגלה כי הסרט גם קורא למהפכה לאומית – הסרט מטיף כנגד הסטאטוס-קוו הלאומי, כשמציג את המצב הרעוע של ערביי ישראל כיום: גם "הדור הזקוף" נותר עדיין "שפוף", אך הוא קורא לעשייה כנגד המצב – קורא לשנות את המצב ולא להמשיך באותו פחד ואימה שהטילה ישראל על הערבים ששוכנים בה. כלומר, הסרט מציג את ההמשך הבין-דורי שבו גם הבנים, כמו ההורים, נשארים מפוחדים, מסוגרים ומרוחקים בגלל שהם חוששים להתמודד עם המצב ולהפגין באלימות חזרה.

לכן, הסרט מציג מצב אחר ומנוגד למחקרים אקדמאים, שהכריזו ואפיינו את דור ההורים הערבים בזמן הקמת המדינה ולאחר מלחמת העצמאות כ"דור השפוף", שחשש להתמודד עם היהודים שכבשו אותם, לעומת "הדור הזקוף", שהוא הדור השני, דור הצעירים שהתקוממו כנגד המדינה באלימות (ר' רבינוביץ, דני ואבו בקר חאולה בספרם "הדור הזקוף").

לכן, מתוך הסרט עולה כי גם "הדור הזקוף" הוא שפוף בעצמו ולא בהכרח מניע למהפכה ולשינוי אמיתי, כפי שמשתמע מהסרט כי כך צריך לעשות - על ידי הצגתו של דור זה כדור מסורס שממשיך כפי שאבותיו עשו, ממשיכים בחיים של חשש ופחד מהתמודדות ישירה עם המדכאים אותם.

הסרט אכן נראה בצפייה ראשונה כסרט ביקורתי, המציג את החיים הקשים שעוברות הנשים וגם הילדים בחברה מסורתית ופטריארכאלית, אך הפן הפוליטי, במשמעותו המדינית והלאומית, נראה תחילה כנעדר. אך במחשבה נוספת עולה כי גם משמעות זו קיימת, כאמור, בתוכן הסמוי – כשמתוך הסרט משתמע כי צריך להיות מהפכניים, להיות אמיצים ולהתמודד עם הישראלים. מהלך זה לא מוצג בצורה ישירה וגלויה, אלא את הסרט יש לקרוא באופן סמלי, לחפש את המשמעויות הייצוגיות של הדברים, שבהם הדבר מתגלה.

לדעתי, הסרט הוא מהפכני וחתרני כנגד היהודים. הוא עושה זאת בצורה סמלית, בדומה לסרטים האיראניים, שבמצב של צנזורה מציגים את הדברים בצורה ייצוגית, כמו השימוש בילדים ובנושאים אוניברסאליים, שמתפרשים אצל הגורמים שאליהם מדבר הסרט כחתרניים ואנטי ממסדיים. כך גם בסרט זה הביקורת המדינית והלאומית מתחבאת מחשש של צנזורה, כיוון שהסרט נתמך על ידי גופים יהודים ומדיניים, שבמדיניות שלהם אוסרים על הטפה לאלימות כנגד המדינה.

ישראל והיהודים כמעט שאינם מוזכרים בסרט באופן מפורש, אך להם ישנו קיום ונוכחות סמלית רבה: הם מופיעים כאלה שבנו מבנים (בתים לאימונים צבאיים, שמייצגים אלימות צבאית כוחנית) על אדמותיהם של הערבים – כפי שטוען האב כי שטח האימונים הבנוי בטון, שבתוכו מתגוררת המשפחה, יושב על קרקע של אבותיו, אך מתגלה כי שטח זה הופקע ממנו לפני 50 שנה. האלימות של היהודים מיוצגת גם בניצרות הרימונים ובקליעי הרובים, שבהם משתמשת הילדה לטובת הפקת מוסיקה (במקום האלימות היהודית-ציונית), בכסף הישראלי שבו משתמש האב (כדי להביא להמשך הקיום באותו מקום מנוכר ומבודד על ידי רכישת צינורות מים), ב"סיירת הירוקה", שמסוגלת למנוע מהמשפחה להתקיים בכלל, אם רק יתפסו אותם, שמייצגת בבירור את הצבא.

הסרט מציג את המשפחה כמייצגת את הערבים הישראלים כולם, שהפכו, על פי הסרט, כפי שאני קורא אותו, למבודדים ורחוקים משאר האוכלוסייה הערבית שסביבה, המדינות הערביות השכנות לנו, שגם הן לא מוכנות לקבל אותם ולעזור להם.

בן המשפחה ירש את תפקיד אביו ללא כל מהפכה ושינוי

משפחה זו "נאנסה" להיות בודדה ומנוכרת בגלל אילוצים ואלימות שנכפו עליהם בלית ברירה. כלומר, ישנה רמיזה פה לישראל, שלכאורה כבשה אותם וגרמה לניתוקם משאר מדינות ערב. וכעת הם מיישבים אותם בתוך שטח צבאי אלים, בודד, מנוכר וארעי. והם עצמם, בריחוק ונידויי זה הפכו למסורסים, לנטולי יכולת של התפתחות לצורה אחרת של חברה, כשהם מפחדים להביא למרידה ולמהפכה כנגד הציוויים והאיסורים המסורתיים שנכפו עליהם ושל חוסר יכולת להתנגד לאלה שכופים עליהם מצב זה של סירוס וניכור, כפי שטוענת הבת הגדולה כלפי אביה, על שפחד להיאבק נגד הנידוי הזה שנכפה עליהם, על שהעדיף לברוח במקום להתמודד עם המדכאים אותם. כתגובה לטענתה החריפה של בתו המרדנית, שגרמה מלכתחילה למצבה של המשפחה האב בהמשך הסרט כולא אותה כדי לבטל את מרדנותה, ממנה הוא כה חושש.

סירוס זה של האב, המייצג את ראש המשפחה ואת החברה הערבית הישראלית כולה, מיוצג במשך כל הסרט – האב לא מסוגל להתמודד עם המנדים והמדכאים שלו. המנדים הם, ברמה הגלויה, תושבי העיר הערבית השכנה, אך סירוסו מתקשר היטב ליהודים, ברמה הסמויה, כפי שאנו למדים בסצנה שבה נראה כי האב מתקלח ובוכה על מצבו המסורס – הוא נראה לרגע אוחז באקדח המקולקל שלו, מאיים על בובה של חייל (הבובה היא בובת מטרה במטווח ירי צה"לי), אך אינו מסוגל להזיק לה. אותו אקדח של האב, שמציגו לבנו כאקדח שעובד וששווה הרבה, מתגלה כמקולקל ולא שווה דבר, כפי שחושפת זאת אשתו – כלומר, גם הנשק שברשות הערבי הוא לא יעיל ומייצג את הסירוס הפרוידיאני שלו (הפאלוס שלא עובד). 

האב גם חושש מה"סיירת הירוקה", כלומר מהצבא, שיאסור אותו. לכן, במקום להתמודד עימו הוא מייד משליך את בנו לקו האש, מקריב אותו בלי להתמודד בעצמו עם המעשים ועם התוצאות. הסירוס שלו מודגש שוב בקטע זה, כשנראה כי הוא השתין במכנסיו מפחד.

גם סופו הסמלי של הסרט אינו חיובי עבור האוכלוסייה הערבית, אלא הוא מציג את ההמשך הבין דורי, שבו הילד במשפחה יורש, בלי כל שינוי אמיתי, את אביו הפטריארכאלי המוחלש – יורש את תפקידו של ראש המשפחה, שאינו מסוגל להתמודד ולהתעמת עם הרודה שלו – גם הילד, כמו אביו, לא מסוגל להתמודד עם הילדים שפוגעים בו ומשפילים אותו, דבר שמייצג שוב את הסירוס של הערבים הישראלים. לכן, במקום לעזוב את המקום ולהתמודד עם השכנים שלהם, הילד ממשיך בדיוק באותו מקום שבו אביו הפסיק – כשהוא שם על פיו את החולצה ופונה לחלץ את הפחם מהמדורה. הדבר מסמל כי המשפחה נשארה באותו מקום בלי לזוז נקודה. בלי לעשות שינוי ולהתמודד עם המציאות החברתית שנכפתה עליהם.

מסוף זה משתמע כי למרות שזה המצב שקיים כרגע - יש לעשות פעולה ולקטוע את המשכיות זו גם על ידי הטיפול ברודן - מי שנמצא כל הזמן ברקע – הישראלים.

האב מציג את סירוסו, כשמתחבא עם בנו מחשש מ"הסיירת הירוקה"

ניסיונות לשלוט בארבעת היסודות

בסרט ישנו גם עיסוק בארבעת היסודות של הטבע "המקודשים" – אדמה, מים אש ורוח, שרק יחדיו משלימים אחד את השני לטובת קיום אחד מושלם. אך השלמות לא קיימת במשפחה, כלומר בחברה הערבית, בגלל היעדרותו של אחד האלמנטים – הרוח – שמייצגת בסרט את רוח הלחימה והמהפכה.

המשפחה בסרט נראית כמנסה לשלוט בשלושה מבין ארבעת היסודות – באדמה, מים ואש, אך ממנו משתמע כי בהיעדרו של האלמנט הרביעי – הרוח, לא תיתכן שליטה מלאה בהם ולא תתקיים שלמות כללית, כיוון שהרוח הסמלית חסרה למשפחה - רוח הלחימה והאידיאולוגיה שתכוון אותם למטרתם.

בשלושת היסודות, אדמה, מים ואש, המשפחה מנסה לשלוט, אך ללא הצלחה יתרה –

יסוד האדמה קיים בסרט מתחילתו ועד סופו: האדמה מוצגת כאדמה צחיחה שזקוקה נואשות למים כדי להרוות אותה. האדמה מקבלת בסרט משמעות של נעדרות – של קרקע לא להם, של אדמה צחיחה שהייתה שייכת בעבר למשפחה, אך היא הופקעה מהם ואיננה שייכת להם עוד. לכן הם לא מגדלים בה דבר, אלא גרים עליה בחשש שברגע אחד יבואו ויסלקו אותם משם.

המשפחה מייצרת פחם. היא מנסה לשלוט ביסודות הייקום, אך לשווא

המים מהווים מוטיב מרכזי בסרט. המים, שמייצגים את החיים, הופכים בסרט להיות מוטיב של ניכור ובדידות, כיוון שעל ידי הקמת רשת צינורות במקום מושבם המנוכר של המשפחה, הדבר מיצג את הישארותם במקום המבודד לתמיד, כפי שטוענות בנות המשפחה.

ברגע של תובנה, בסיומו של הסרט, כשהאב לבסוף מבין כי צינורות המים רק יביאו לקיבעון מצבם המבודד והמנוכר, כשהם יישארו באותו מקום ומצב לעולמים, הוא בעצמו מנסה להרוס את מה שבנה, את צינורות המים, כדי לחסל את הקיבעון הזה שלא תרם לו דבר, ואולי כדי לצאת לדרך מהפכנית חדשה ולנסות להתמודד עם אלה שנידו ודיכאו אותו - על ידי חזרה לעיר הערבית הגדולה, אך הוא שוב נכשל במשימה ונהדף על ידי בנו, שממשיך באותו מצב חברתי של בדידות וניכור חברתי עם סילוקו של אביו, כשבעשייתו כן, הוא מקבע את המשפחה במקומה ובמצבה גם לדורות הבאים.

לכן, מן הסרט משתמע, על פי פרשנותי, כי ללא היסוד הרביעי, הרוח, שמיוצגת ברוח הלחימה, ברוח המהפכה, המשפחה לא תשתנה והמצב ימשיך כשהיה – מצב של חברה ערבית מסורסת, חלשה, מפוחדת ומנוכרת, מצב של בדידות ושל קושי קיומי בפחד מתמיד שמא מחר יעצרו אותם (על ידי הסיירת הירוקה, דהיינו הצבא הישראלי) ויביאו לאובדן החברה הערבית כולה.

מחשבה זו, של מהפכה ערבית שתתחולל, היא קשה ומסוכנת, שאותה צריך לבטל. אך עדיין ובגלל זאת, עלינו להקשיב ולבחון את הלכי הרוח של טקסטים לא הגמוניים, שלהם ניתן לייחס פרשנויות שפוגעות בנו, הישראלים שמאמינים בשלום, שלווה ושיווין.

אכן חשובה המהפכה החברתית שהוצגה כנגד הפטריארכאליות והמסורתיות, שמאפיינת את החברה הערבית, וגם את החברה הישראלית באותה מידה, אך עלינו לחשוש ולהתנגד למהפכה לאומית-ערבית שמשתמעת מטקסט מעניין זה, שמשתמש בסמליות רבה, שנעדרת מסרטים ישראלים רבים שיצאו בשנים האחרונות.

הפן היחיד שאני מוצא כנגד מרד לאומי שמשתמע מהסרט, שמשקף תפישה הפוכה מרוח הלחימה הוא השימוש של הילדה הקטנה בכלי הנשק כדי לעשות מוסיקה - הילדה הקטנה, שאינה מדברת כלל בסרט, מנגנת בעזרת הקליעים (עושים קולות של מצילה עם הקפצתם על לוח מתכת) ובעזרת ניצרות הרימונים שתלויים על החוטים, שעושים קולות שלווים ומרגיעים, אך ילדה זו נשארת בסרט הרחק מאחור, כשאינה מקבלת את נקודת המבט, שחשובה כדי להביע את האלטרנטיבה שבמוסיקה. וגם היא לבסוף זונחת את כלי נגינה אלה (שמייצגים את השילוב של היהודים בחייהם של הערבים) לטובת כלי ערבי "אמיתי" שמחליף אותם – היא מוצאת קאנון שבור ולא מכוון שעימו היא מפיקה כמה צלילים. לכן, גם המוסיקה שהיא מפיקה חוזרת להיות "ערבית טהורה", בלי כל קשר ליהודים, שמיוצגים באלימותם.