"פלנט טרור" ו-"חסין מוות" - פרויקט גריינדהאוס להפרחת השממה

מאת: מתן אהרוני

הז'אנר הקולנועי די תקוע. אין הרבה התפתחות, אין דינאמיות ואין חדשנות. יש רק את הדרמות, מלודרמות, סרטי אקשן, קומדיות, מתח ואימה. ולפעמים גם מיוזיקל מופיע על המרקע. ז'אנרים ישנים נעלמו או סופחו לז'אנרים מוכרים כמו ז'אנר סרטי ה-"פילם נואר" של שנות הארבעים-חמישים, שמידי פעם מוזכרים ומצוטטים בסרטי המתח החדשים.

פרויקט "גריינדהאוס", שכולל את שני הסרטים - פלנט טרור ו-חסין מוות

באקלים צחיח זה ז'אנר אחד מנסה לעשות "קאמבאק" –הטראש, שאפיין את חלק מסרטי שנות השישים והשבעים, שדעכו והחלו להיעלם בשנות השמונים ותחילת התשעים. את החזרתו למרכז הבמה מנהיג קוונטין טרנטינו בפרויקט החדש שלו ושל רודריגו, "גריינדהאוס, שכולל את שני הסרטים עם התימה המשותפת של מוות וייסורים בדרכים מוזרות ולא הכי נעימות, המאפיינות את ז'אנר הטראש - "פלנט טרור" ו-"חסין מוות".

את שני הסרטים יש לראות ביחד, אחד לאחר השני, כפי שתכננו וביצעו השניים במשך כמה חודשים באולמות הקולנוע הגדולים באמריקה, אך המערכת הקפיטליסטית חזקה מדרישות הבמאים ושני הסרטים הופרדו, כשאיתם התמוססו טענות וכוונות היוצרים להאדיר את הטראש כז'אנר מובחר. כך זה כשלפעמים לבמאים גדולים יש מה לומר גם מעבר לתכנים של הסרטים, אך המפיקים והמפיצים לא מבינים או מקבלים זאת, אלא הם רוצים לראות רק מזומנים.

את הפרויקט החדש יש לראות כך: בצורתו השלמה הוא מבקש לחדש ז'אנר קולנועי ישן ונכחד ולהחזירו לבמה, למרכזה – את סרטי הטראש טרנטינו רוצה חזרה. זאת הוא עושה כשהוא מקריב עצמו למען המטרה – הוא מציג את סרטי הטראש המובהקים, בסרטו של רודריגז, כהרבה יותר טובים ומבדרים מסרטי המתח והאימה היחסית רגילים, המאפיינים את סרטו שלו, שבהם יש הרבה ברבורים ומעט מידי קטעי טראש, שלהם אנו עורגים.

בצפייה משותפת תובנה זו מתגלה. קשה יהיה לעשות כן בצפייה בשני הסרטים בזמנים שונים, כפי שעושים אולמות הקולנוע הישראלים (והאירופאיים). אך מה- 21.6.2007 ניתן כבר לראות את שניהם, בנפרד, באולמות השונים. מומלץ, כאמור, לראות אותם אחד אחרי השני.  

טרנטינו עם ידידו ובן חסותו רוברט רודריגז עושים זאת בפרויקט שלהם, "גריינדהאוס", פרויקט של שני סרטים, שביימו קוונטין טרנטינו )חסין מוות (Death proof- ורוברט רודריגז ("פלנט טרור"-  (Planet terror, שניהם מחווה לז'אנר ה"אקספלויטיישן", סרטי אימה, מתח ואלימות דלי-תקציב ושופעי תת-ז'אנרים, שהוקרנו בשנות השישים והשבעים, שסקירה ודוגמאות שלהם הצגנו כאן, כאן, כאן וכאן במגזין.

בפרויקט, השניים חילקו את הסרטים לשניים, כפי שהיה בשנות השישים והשבעים באולמות הקולנוע באמריקה – סרטי A, שאליהם בעיקרון באים הצופים ו-סרטי B, שהופיעו ראשונים כהקדמה או בונוס לצופים. הסרט "פלנט טרור" ("כוכב האימה" בתרגום חופשי שלא אומץ בישראל) של רודריגו הוא סרט B וסרטו של טרנטינו, "חסין מוות", מוצג כסרט העיקרי, ה-A Movie.

"פלנט טרור" הוא סרט טראש "טהור", שעלילתו המורכבת היא על התפשטות של חומר כימי באיזה עיירה נידחת, שגורם לאנשים להפוך לזומביים, שרעבים לחלקי אדם טריים. ישנה חבורה שהצליחה להינצל מהתגובה הכימית והם מנסים להישאר בחיים מול הטורפים. ביניהם ישנה חשפנית שאיבדה את רגלה, בחור צעיר וחרמן שחוזר כל פעם להצילה ועוד כמה אנשים. אך, כידוע, העלילה היא לא העניין, אלא ההומור, כריתות האיברים וכל שאר הדברים המגעילים שהופכים אותו לטראש משובח.

"פלנט טרור" - החשפנית ששורדת את המתקפה

אך בעולמו של טרנטינו הכל הפוך ובכוונה - מצד אחד הוא מציג את מלוא הדרו של קולנוע הטראש בסרט הראשון, ה- B, ומצד שני מציג את מה שהפך מקובל ומואדר למשעמם למדי עם הרבה שיחות או יותר נכון ברבורים של נשים, מה שנתפש כסרטי ה-A, בסרטו שלו, אשר משתפר ברגעים שבהם מופיעים האלמנטים הישנים של טראש טהור, שהופכים לנצרכים, אליהם הצופים משתוקקים חזרה בין כל שאר הברבורים של נשים על הא ודה לא חשובים.

יש לסייג מעט ולהיזהר בדברים מפני אוהדי טרנטינו השרופים: דיאלוגים הם דבר חשוב ומרכזי אצל טרנטינו. הם אכן נכתבים במיומנות, במחשבה ובעשייה שמעטים מצליחים להגיע לאותה רמה (הדיאלוג המעולה בפתיחה של "כלבי אשמורת" ובעיקר הטיעון של מר פינק על עניין הטיפים עדיין מהווה חוט למחשבה אצלנו בח'בריה), אך חשוב גם להתייחס ולחשוב על ההספקים - בהספקים כה גבוהים, כפי שהם קיימים בסרטו "חסין מוות", הם הופכים למעצבנים, עד כדי כך שהם רק מוסיפים לכמיהה לראות כבר קטעי טראש טובים. וזו לדעתי המטרה.

המטרה היא להאדיר את הטראש, את הקטעים המזוויעים, שנעשים בטוב טעם ובהומור שמתאים לז'אנר סרטי הטראש. כל שאר הדיאלוגים ב"חסין מוות", של הבנות המפונקות על ענייני אהבה, בנים, יציאות, סמים, אלכוהול וכל השאר לא תופסים ולא נשארים בתודעה כמו סצנות האקשן של נהג הפעלולים המוזר והמעורער.

חסין מוות - הפעלולן ומכונית האימה

מלבד זה, עניין נוסף שמעניין וראוי לשים לב אליו הוא כי נשים חזקות אלה מוצגות כנשים מסרסות. ייצוג זה אינו הולם ואינו חיובי, אלא הוא מבטא פחד קמאי מהנשים, פחד שעולה כל פעם שהנשים בחברה "עולות מדרגה" והופכות יותר משפיעות וחזקות, בעלות משרות ומשכורות שמכבדות אותן ואת מיגדרן. כך הן הופכות ליותר עצמאיות ואינן זקוקות לגברים, שמפתחים את אותם פחדים. כך היו נשות ה-"פאם פאטל" של שנות החמישים והשישים בסרטי ה-"פילם נואר" האמריקאים, אשר ביטאו את האיום על הגברים, שחזרו ממלחמת העולם השנייה וגילו שהנשים יצאו מהבית ותפסו את המשרות, שהיו נחלתם של הגברים. לכן, כנראה שטרנטינו גם מבטא פחד חדש-ישן מנשים עצמאיות, עימן הוא מתמודד דרך הסרטים.

בנוסף, טרנטינו גם מתגלה בשני סרטים אלה גם כסוג של "גודאר חדש", כלומר של במאי שעושה דברים עם הסרטים - שיוצר שפה חדשה עם הקולנוע.

הבמאי הצרפתי ז'אן לוק גודאר היה מרקסיסט שביקש למרוד כנגד הקפיטליזם באמצעות הקולנוע. לשם כך הוא יצר שפה קולנועית חדשה, שבה ביקש לבטל את האשליה שיוצר הקולנוע כדי לטעון כי זו אשליה, כי זוהי לא המציאות לאמיתה. לכן, הוא "המציא" את הגאמפ-קאטים (הקפיצות הלא מסונכרנות בין השוטים), את השוטים הארוכים וכד' כדי לבטל את האשליה שיוצרים הסרטים.

הבחורה הברברנית מ-"חסין מוות" שוכבת מתחת לתמונתה של גיבורה ישנה - התכתבויות וציטוטים מסרטים ישנים שונים, יחד עם פחדים מהנשים המסרסות.

זוהי גישה אחת לקולנוע, שמאמץ טרנטינו, שכנגדה ישנה הגישה הריאליסטית, שמכניסה בתוך הסרטים אמירות וטענות חברתיות, גם קשות, כמו שהצגתי בסרט "עטאש- צימאון", אשר קורא לעשייה חברתית בלי לחשוף את האשליה שבקולנוע, אלא עושה כן בעזרת סמליות שעוטפת את כל הסיפור. 

ובסך הכל, שני הסרטים מתאימים לחובבי סרטי הטראש הישנים, למעריצי טרנטינו למיניהם ולסקרנים שרוצים לראות על מה מדובר, מהו הז'אנר הזה שמבקש לעשות חזרה למרכז הבמה, שמערער על כל מה שמוכר ומקובל בקולנוע המיינסטרימי העכשווי.