אנטוניוני מיכאלאנג'לו

מיכאלאנג'לו אנטוניוני

באופן מפתיע במציאות, אך אולי לא באפשרויות הקולנועיות, שני יוצרים כה חשובים לעולם הקולנוע מתו באותו היום - 30 ליולי 2007. מיכאלאנג'לו אנטוניוני היה יכול להיחשב בדרך מסוימת כאחיו האיטלקי של אינגמר ברגמן. אם כי למעשה עמדו לכאורה משני עברי מתרס ההבנה הפילוסופי. אינגמר ברגמן חיפש משמעות בכל דבר. אנטוניוני היה נביא הזעם של חוסר המשמעות.

הוא התחיל את דרכו הקולנועית כמבקר. כבר בתחילת שנות השלושים כתב נגד הקומדיות המטופשות שהיוו את מרכז היצירה של הקולנוע האיטלקי. אחר כך המשיך לכתוב, התקרב לעולם העשייה ובשנות הארבעים כבר עבד עם רוסליני בתוך עולם העשייה. בשנת 1942 הוא כבר עוזר במאי של מרסל קרנה בסרט "אורחי הלילה" בצרפת דווקא. מאז התחיל לביים סרטים בקולנוע האיטלקי. בעיקר סרטים דוקומנטאריים. כמו פליני כשהתחיל לעבוד פרץ את גבולות הניאו ריאליזם, למרות שעבד עם רוסליני, מאבות הזרם הניאו ריאליסטי. אך עבודותיו לא פרצו אל מחוץ לגבולות איטליה. רק אחרי כעשרים שנה של פיתוח הקולנוע האישי שלו הפתיע את העולם עם סרטו אוונטורה (1960).

סיפור מוזר על אישה שנעלמה כשיצאה עם קבוצת ידידים לחופשה. בן זוגה וידידתה הטובה יוצאים לחפש אחריה. ומה שמתחיל כסיפור מסתורין משנה מהר מאוד את כיוונו. האישה שהעלמותה הופכת להיות רק מניע למסע של זוג הצעירים. הם מתקרבים אחד לשני. לכאורה ממשיכים לחפש את הנעדרת למעשה הם בסוג של מסע התקרבות והתאהבות. הנערה נעלמה ולסרט אין פתרון. החור של היעלמותה הוא חור במציאות החדשה שנוצרה לשני האחרים. סרט שבעיני רוב הצופים התקבל בחוסר הבנה מוחלט. שנים אחר כך יעשה נער פולני צעיר בשם רומן פולנסקי סרט "סכין במים" שאפשר יהיה לקרוא לו קרוב משפחה של אוונטורה.

החיפוש אחרי הארוטיות העקרה של הבורגנות הצעירה הביאה אותו לעשות עוד שני סרטים הנחשבים היום כטרילוגיה. ב"לילה" (1961) מסטרויאני וז'אן מורו, זוג אינטלקטואלי מחפש את האהבה שאבדה להם בתוך עולם שהמודרניות שלו מנכרת. זה אחד הסרטים המהורהרים והנוגים ביותר בעיני. בסרט ישנה סצנה ארוכה בה האישה הולכת משועממת ברחוב ומה שהיא רואה מאפיין את התחושות שלה. סוף הסרט כשהזוג העצוב הזה אחרי מסיבה ריקנית שנמשכה כל הלילה יושב מול ערפילי הבוקר ומנסה לאחות קרעים ללא מלים. במגע יד, בליטוף קל. והם יודעים שהם ריקים מרגשות. מעט חמלה זה מה שיש לנו להציע אחד לשני. לא אהבה. כך, סרט על שני אנשים מצליחנים , אך משועממים ומנותקים הופך להיות סרט סוחף רגשית למרות השנוא שלו הוא השעמום. כמו בסרטו של לואי מאל, הנאהבים, גם כאן ז'אן מורו חוזרת לשחק את הבורגנית המשועממת בחיי נישואים משמימים. ובכל זאת איזו יכולת ואיזה הבדל.

אוונטורה. מוניקה ויטי.

בסרט הבא, ליקוי חמה, (1962) צעירה ( מוניקה ויטי) מתחברת לסוכן בורסה (אלן דלון) ושוב חוזר מוטיב הניכור וחוסר הקשר כשהוא מתרחש בתוך מרכז החיים של העיר המודרנית. עולם המניות והכסף.

בכל שלושת הסרטים הללו משחקת מוניקה וויטי תפקיד מרכזי. קשריה האישיים עם הבמאי הביאו אותה ואותו לקשר מקצועי מדהים. כשעברה לשחק אצל אחרים נכשלה, כמו נשים אחרות שבמאים שהיו בני זוגם נכשלו. שחקנית מופלאה של במאי אחד. מאוחר יותר היא עשתה פרודיה מרנינה על עצמה ועל סרטי אנטוניוני בסרט הצרפתי "סוכריות מפולפלות" שהיה סוג של פרודיה על ז'אנרים שונים של קולנוע. כמו סיפור אהבה קטן בין סימון סניורה כנציגת הקולנוע הרומנטי הישן, שבכל פעם שהיא מחייכת שיניה נוצצות ככוכבים, ו-ז'אן פול בלמונדו כסמל הגל החדש והמחוספס. מוניקה ויטי שיחקה את דמות "גברת חוסר המשמעות" בחוש קומי מדהים.

בסרט הבא, המדבר האדום, (1964) אנטוניוני צבע את העיר ואת כל הטבע, באדום. הוא רצה להעלים כל רמז לצבע ירוק. מוניקה ויטי באחד ממפגני המשחק המדהימים בתפקיד אישה נאורוטית המתאהבת במהנדס אנגלי (ריצ'רד האריס) ועולמה הולך ומתפרק מול העולם המודרני של המפעל בו עובד המהנדס.

המדבר האדום

ב1966 הוא נוסע לעשות באנגליה את אחד מסרטי המופת של העשור ובכלל, יצרים, (blowup) סרט שהתייחס ישירות לתרבות הפופ ההולכת להיעשות החשובה ביותר באותם ימים. צלם יוצא לפארק ומצלם באופן לא מודע מקרה רצח. רק כשהוא מפתח ומגדל, ולזה מתייחס השם האנגלי, את התמונות הוא רואה מה צילם. תערובת של סרט מתח וערפל אנושי. מצד אחד לונדון הקופצנית, חבורת נערים צבעוניים הפותחת וסוגרת את הסרט במופע פנטומימה מול הצלם. מצד שני התחושה הפרנואידית שהרוצחים רודפים אותו. יש שם סצנה נפלאה של צילומי אופנה. אנטוניוני לקח כמובן את ורושקה, היפה של אותם ימים. יש בסרט אורגיה ומעשי סמים. אנטוניוני היה בין הראשונים שהעזו להראות את תרבות הצעירים כפי שהייתה באותם ימים. אלא שאנטוניוני הביא את הסצנות הללו בצורה בה כל מה שהצעירים חווים הוא שטחי ורדוד אם כי לא חסר הנאה. שאלת השאלות של הסרט, מהי המציאות. מה אנחנו רואים ומה נראה לנו ממקום אחר (צילום) המציאות היא מה שהמצלמה מצלמת. מצלמת הקולנוע מצלמת את הצלם מצלם חלקי מציאות. ואם הטרילוגיה הייתה קולנוע מינימליסטי יצרים הוא סרט קולנועי עשיר ומופתי.

יצרים / בלואפ

את סרטו הבא זבריצקי פוינט (1970) צילם באמריקה. למרות שסם שאפרד היה אחד מכותבי התסריט הסרט נחשב לפחות טוב מסרטיו. הפעם אנטוניוני יצא לתעד את החוליים של העולם המודרני באמריקה. זוג צעירים בורחים למדבר מחוליי העיר והעולם המודרני. הסרט נגמר בפיצוץ אטומי במדבר, לשם נסעו כל הצעירים לאורגיית ענק. ושם, עוד לפני הפיצוץ, כל אותם מאות צעירים העסוקים ביחסי מין מכוסים כבר בשכבת אפר או אבק. אם אנטוניוני ניסה לעשות מחווה לפתיחת הסרט 'הירושימה אהובתי' של אלן רנה הרי שלא ממש הצליח. אך המדבר כמקום פילוסופי ישוב ויחזור גם לסרטו הבא. את הסרט ליוותה לראשונה (ואחרונה?) מוסיקה של הפינק פלויד.

את סרטו האחרון והנפלא צילם ב 1975. "הנוסע", או כמו שקראו לו בארץ "זהות בדויה", סרט בו ג'ק ניקולסון , עיתונאי שבא לכתוב על אפריקה, גונב תעודת זהות של סוחר נשק מת ומחליף את זהותו. סרט העוסק בשאלת זהויות ופוליטקה של הנשק. אלא שבהחלפת זהות מלאכותית לא מאבדים את הקשר למציאות. והמציאות ממשיכה לרדוף את האדם שהיה לפני החילוף. רק התעודה שבכיס משתנה. הסרט מסתיים באחד הצילומים הנפלאים ביותר שאפשר לחשוב כשהמצלמה סובבת כשחלק מהנראה הוא פנים חדר וחלק בחוץ.

למרות שעשה סרטים רבים הקריירה הממשית שלו בעולם הייתה קצרה יחסית. חמש עשרה שנים של עשייה לא גדולה מדי, ובכל זאת סרטיו הם שיעור לעומק האפשרויות של הקולנוע. ביחד עם אינמר ברגמן חקר את פניהם של בני האדם. בניגוד לברגמן, סרטיו של אנטוניוני מחברים לעולם. לחיים המודרניים התעשייתיים החברתיים והמציאות הכלכלית הסוציאלית. היה מודרניסט שפתח דלתות חדשות. אמת אנטוניוני אמרת איכות יוצאת דופן. אך לצערי, חוסר הקומוניקטיביות, הקשר שבהם עסקו סרטיו גרמו גם לקהל הרחב להתנתק מסרטיו. ובכל זאת כל אוהב קולנוע יזכור את שמו כאחד מהגדולים.