"מלצרית" - לא מחייכת חיוך מזויף.

טרום בכורה. 2007.

הסרט "מלצרית" (אדריאן שלי, ארה"ב, 2007) רחוק מלהיות קומדיה רומנטית, כפי שמדריכי הקולנוע מתיימרים להציג. לחלופין, הוא סרט על מצד אחד הדברים שתוקעים אותנו בחיים, על חוסר ההשקעה והנאמנות לעצמנו, על וויתור מראש ומצד שני על תשוקה, תמימות, משפחה, חברות, אהבה ותקווה.

כביכול, הסרט שייך לז'אנר של קומדיית פוך ביתית ומבדרת, אך למעשה הוא חורג ממנו שנות אור בתוכן, באיכות הצילום, המשחק ובמסריו. המשחק המוגזם (בכוונה תחילה, לשם שינוי) השנינויות, הסאונד ההומוריסטי וזוויות הצילום הקופצניות והמרעננות עשויים להטעות אך הם שם על מנת לרכך ולא כדי לבדר.

ג'אנט (קרי ראסל, היפיפייה להפנט) היא גאון אפיית פאי (pie) ומלצרית טובת לב אך בודדה שבעלה השתלטן, המריר, הילדותי והאובססיבי הכניס להריון לא רצוי בערב גילופין. חברותיה לעבודה (הבמאית אדריאן שלי ושרלי הינס), שאחת מהן סועדת בעל נכה והשנייה בודדה ומכוערת, לא מקנאות במצבה וטוענות זאת לחובתה. מאידך, משמשות אלו אחת לשנייה אוזן קשבת וכתף תומכת.

מדוכאת מהריונה, נשואה לגבר שאינה אוהבת,  ג'אנט מתכננת בריחה מהמציאות על מנת להתחרות בתחרות אפייה, אמנות אותה למדה מאמה. על מנת לממן את הנסיעה, נאלצת ג'אנט להחביא שטרות בפינות הבית מפני בעלה שמסרסר במשכורתה הדלה. אם תזכה, מפנטזת ג'אנט להשתמש בפרס התחרות כדי לפתוח מסעדת פאיים משל עצמה.

ואף על פי כן. כגוזל שמפחד לפרוס כנפיים ולעוף מהקן הנורא, מעדיפה ג'אנט, את השנוא המוכר כל כך מאשר את הלא ידוע המאפשר ומכשילה את הבריחה שלה עצמה כך שמאפשרת לבעלה המכה לתפוס אותה עם המזוודה בתחנת האוטובוס. הסצנה קשה לצפייה בשל אלימותה (המתונה אך מדויקת) ובד בבד גם בשל כך שהזכירה לי, הצופה, את המקומות בהם אני מוותר לעצמי, מכשיל, לא מאמין בכך שתתכן מציאות אחרת ונותן לאחרים לסתור בפני.

התקווה, לכאורה, מגיעה בדמות הגיניקולוג (נתן פיליון) החנון השכונתי החדש. זה החליף את הרופאה הקבועה של ג'אנט שיילדה אותה וסימלה עבורה את הקשר האחרון לאמה, הקשר האמיתי היחידי שהיה לה. אולי  מלבד בעל המסעדה הזקן, שמאלץ אותה לשמוע את דעתו על חייה בתואנה שהוא מקריא לה את ההורוסקופ השבועי. בין היתר, מספר לה זה על הוויתורים שעשה בחייו ועל כך שלעולם לא מאוחר לשנות.

על אף היות הרופא החדש וג'אנט נשואים, מתפתח בין השניים רומן סוער, אינטימי, חושף רגשות ופחדים וסוחף עד כדי כך שמגיע לסף בריחה משותפת מהמציאות אל עבר הלא כלום. מחוסר ההתמודדות עם המציאות הבלתי רצויה, בוחרים השניים, ברגע של חולשה, "לשבור את הכלים" ולנוס על נפשם באשליה של ביחד. גם אני הולך לעיתים על הפתרון הקיצוני אחרי הדחקה ארוכה, באשליה שזהו פתרון בזק ויעיל וזאת במקום להתמודד מול המציאות ולא לברוח ממנה.

ל-"המלצרית" יש הפי-אנד אך לא הוליוודי. אין שם איזה "זאוס אקס מכינה" או נשיקה בגשם. במקומם ג'אנט לוקחת ומקבלת בזכות הזדמנות לפתוח דף חדש: להאמין בעצמה ולחיות חיים אמיתיים ללא זיוף, שקרים ותירוצים. ואיזה חיוך יש לה...

לסיום, לא אוכל שלא לציין שוב את אדריאן שלי, שובת הלב, שכתבה וביימה את הסרט וזכורה לי כל כך לטובה בקול הצפצפני והמתוק שלה מהסרט המיתולוגי "אמון הדדי". לחיים, כך תמיד מסתבר, יש תסריט מעבר לכל דמיון והם לא תמיד פאי של תפוחים. עוד לפני שיצא הסרט "המלצרית" לאקרנים, נמצאה אדריאן ע"י בעלה ללא רוח חיים תלויה במקלחת כשסדין כרוך סביב צווארה. מה שנראה לראשונה כהתאבדות, התגלה בסופו של דבר כרצח בדם קר וללא סיבה ע"י פועל בניין זר שהתעצבן על תלונותיה של שלי על רעש הבנייה. היא עוד לא הייתה בת 40.

כשיצאתי מהסרט המיוחד הזה, אחזה בי צמרמורת על האובדן הגדול של כוכבת העבר ובמאית העתיד שיכול היה להיות -  פורצת הדרך רגע לפני הנסיקה שלה לשמי היכל הכבוד של הקולנוע. שמה בלידה היה אדריאן לוין (ממוצא יהודי-רוסי). השם "שלי" היה שמו של אביה שנפטר שהייתה בת 12 בלבד. יהיה זכרה ברוך.

מימין לשמאל: קרי ראסל, שרלי הינס ואדריאן שלי.

לאתר הסרט