אלמודובר ואני

בשבועיים האחרונים חנכתי את מכשיר הדי וי די החדש שלי וצפיתי בתשעה סרטים של פדרו אלמודובר.

פדרו אלמודובר

"הרגלים מגונים" 1983

"מה עשיתי שזה מגיע לי" 1984

"חוק התשוקה" 1987

"נשים על סף התמוטטות עצבים" 1988

"קיקה" 1993

"אהבת בשר ודם" 1997

"הכול אודות אמא" 1999

"דבר אליה" 2002

"חינוך רע" 2004

אני לא מרגישה מספיק קרובה לתרבות הספרדית בכדי שאוכל לומר בביטחון מלא שהתרבות הזו משתקפת בסרטיו של אלמודובר. אני גם לא מרגישה מספיק קרובה לאלמודובר בכדי לומר בביטחון מלא שאלה חייו שלו שמשתקפים בסרטיו.

אני רק יכולה לומר שיש לו שפה קולנועית משלו. ואני לא מתכוונת לספרדית.

צבעוניות ואקלקטיות הן חלק מהשפה. כך גם הדמויות, מגוונות, רדודות ועמוקות, טרגיות וקומיות עד כאב, מרתקות ובלתי נסבלות, הן סובלות אך מאושרות עד העצם ולפעמים נדמה שהסבל הוא זה שגורם להן אושר.הן נוירוטיות ואדישות וכפי שבטח הבנתם,הן מלאות ניגודים.

אלמודובר נהנה להכאיב לדמויות שלו, להציב אותן בפני אתגרים קשים. לפעמים נדמה שהוא דואג להציב בפניהן מכשולים רבים כל כך שיספיקו לחיים שלמים.

טינה קוינטרו סובלת בסרט "חוק התשוקה"

אין להן מנוחה. רק המוות גואל אותן מסבלן. אך לא לכולן יש את הפריבילגיה הזו, למות.

זה סוג של סאדיזם להיות מסוגל להכאיב כך לדמויות שאתה יצרת.

אבל לשמחתי הרבה אלמודובר דואג לצייד את הדמויות שלו בחוסן נפשי.

אלמודובר ידוע כבמאי שאוהב נשים, כמעט סוגד להן. צעירות, זקנות, יפות ומכוערות- אלמודובר אוהב את כולן. הן לא חסרות אונים, הן לא חלשות אופי.

נדמה שהכול יכול לקרות להן ובעצם שום דבר לא ממש פוגע.

ורוניקה פורקה ורוסה דה-פלמה ב"קיקה"

אך מביעה מירמור קל מהעובדה שהוא גמר כבר שלוש פעמים...בלי לצאת ממנה.

סצנת האונס הזו היא אחת הסצנות המצחיקות ביותר בסרטיו של אלמודובר.

אונס הוא אונס, בוודאי תסכימו איתי, אבל אין מקום להשוואה בין הסצנה של אלמודובר לבין סצנת האונס מתוך הסרט "בלתי הפיך"......

"חינוך רע"

וכשיולנדה מחפשת מפלט במנזר, היא לא נדהמת כשהיא מוצאת את אם המנזר מזריקה הרואין.

היא דווקא מצטרפת אליה בחפץ לב. ("הרגלים מגונים").

"הרגלים מגונים"

הכול פתוח, הכול מותר. אין קווים אדומים.

הייתי רוצה להיות דמות של אלמודובר.

לצחוק על הכול, ולא להיבהל אם במקרה חברה שלי שתתה מהגיספצ'יו שהכנתי (שבמקרה היו בו כדורי שינה) והתעלפה למשך כמה שעות, כמו שקרה ב"נשים על סף התמוטטות עצבים".

הייתי רוצה להיות כזו. קשוחה, שמחייכת לעיתים רחוקות. שמחייכת רק כשמשהו באמת שווה את החיוך שלה. כזו היא האישה של אלמודובר (גם אם היא הייתה פעם גבר...) – עשויה ללא פגם! מושלמת!

רק דבר אחד מפיל אותה מהרגליים, רק דבר אחד גורם לעולמה להתהפך, ארבע אותיות קטנות  מפלחות את הלב שלה לשני חלקים באכזריות: א ה ב ה .

אבל אם לומר את האמת, אהבה מפילה גם אותי מהרגליים....כל פעם מחדש.