שיעורים בקולנוע ישראלי 6

מאת: מתן אהרוני

ניסויים שונים בסרטים הישראלים

בקולנוע הישראלי נעשו לא מעט ניסויים קולנועיים. חלקם היו מוצלחים, אך רובם היו מוזרים ונחלו לרוב כישלונות מרים - וכנראה בגלל זה לא המשכנו לראות אותם על המסכים.

הקולנוע הישראלי הוא צעיר עדיין ומתפתח לו לאיטו. במהלך ההתפתחות טבעי וחשוב שיוצרים ינסו להציג חידושים, שכלולים, ז'אנרים חדשים ואיתגורים לקולנוע המיינסטרימי הישראלי, שמתקיים לו בגבולות הצרים של הדרמות והקומדיות הכה מוכרים.

"חור בלבנה"- סאטירה אומנותית ראשונה

החידוש העיקרי שנוצר ומדובר בקולנוע הישראלי הוא זה של אורי זהר בסרטו "חור בלבנה" (1965). סרט זה נתפש כסרט האומנותי הראשון שנוצר בקולנוע הישראלי. הוא הביא אחריו גל של סרטים שהופיעו אחריו בשנות השבעים. אלו זכו לכינוי "סרטי הרגישות החדשים" (סרטים אוניברסאליים, בתקציבים נמוכים, מושפעים מהגל הצרפתי החדש). 

סרט זה מחולק לכמה אפיזודות שכולן למעשה מבקשות לאתגר את המיתוסים הציונים השונים: את מיתוס העלייה (כשהאדמה העברית מנשקת חזרה את העולה הגולה), את הפרחת השממה (הקמת עיירת קולנוע בנגב המדברי), קריאה להגדלת הפריון היהודי (שגורם לגיבור גם להיכנס להריון) ועוד.

בניגוד אליו, שאר הניסיונות לא זכו לביקורות חיוביות ונעלמו כפי שבאו.

בין הניסויים השונים היו אלו שביקשו ליצור סרט ציוני מדע-בדיוני. היה זה "שדר מן העתיד" (דוד אבידן, 1981). הסרט הציג שילוב של סרט סאדו-פורנוגרפי עם סרט סאטירי בתוך עטיפה של סרט מדע-בדיוני. בגלל שילובים מוזרים אלו הוא לא זכה להצלחה. אמנם הקהל הישראלי אוהב ארוטיקה ציונית (סרטי "אסקימו לימון" השונים), אוהב סרטים סאטיריים (סרטי אפריים קישון) ועוד לא חווה סרטים מדע-בדיוניים, אך התוצאה היא נוראה:

FM  ב"שדר מן העתיד"

הסרט מספר על בחור בשם FM שטוען שבא מן העתיד. הוא מתקשר טלפתית עם כל מנהיגי העולם ופועל לקיומה של מלחמת עולם שלישית כדי ליצור עתיד טוב יותר. רק לבסוף מתברר שזוהי תרמית. הוא בסך הכל מקדם מכירות של תאגיד יפני שמוכר מגברים טלפתיים.

ניסיונות נוספים (שעדיין ממשיכים) הם אלו שמבקשים ליצור סרטי בלשים ישראלים בסגנון ה"פילם נואר" האמריקאים של שנות החמישים.

כך ב"גרין" (גדעון קולירין, 1981) הבלש הקשוח, מושך הנשים, מתפנה לחקור את הסיבות לסגירת מפעלו של תעשיין שעם אשתו הוא מנהל רומן.

בשנים האחרונות נעשו סרטים דומים אך הרבה יותר טובים על בלשים מנוכרים, כשהפעם מדובר על פדופילים ועל רציחות שמתגלות כטעויות טראגיות. כך ב"שרמן בחורף" (אורי ענבל, 2001) מתגלים מפרשייה של היעלמות נערה הפדופילים החולים וב"החשוד האחרון" (מתי הררי ואריק לוביצקי, 2005) זהו הבלש ברזניץ שמתעקש לפענח פרשיית רצח פשוטה, שלבסוף מגלה כי הוא נמצא במרכזה. כעת עלה לאקרנים סרט בלשי נוסף, שמבקש גם להיות אומנותי וחדשני. זהו הסרט "ימים קפואים" (דני לרנר, 2006) שמתקשר עם סרטים אומנותיים מרחבי העולם ובעיקר שואל שאלות על זהויות אמיתית של התושבים הישראלים בימים אלו הטרופים.

סרטי פעולה חסרים בארץ. זאת בעיקר בגלל התקציבים שלא מאפשרים, אך היה ניסיון חד פעמי, לא בדיוק רק מקומי, שזכה להדים רבים. היה זה מנחם גולן שיצר את "מחץ הדלתא" (1986) עם צ'אק נוריס המפקד הלוחמני. בסרט זה נוריס נלחם בטרוריסטים שחטפו מטוס נוסעים עם ישראלים וחיילים אמריקאים.

היה גם ניסיון ליצור בארץ סרטי רוק'נרול שעוקבים אחרי להקה ישראלית פופולארית. בועז דוידזון עשה זאת ב"שבלול" (1970), כשעקב אחרי אריק איינשטיין, צבי שיסל, שלום חנוך ועוד חברים בבמה ומאחורי הקלעים אך התוצאה שנוצרה היא סרט דיי משמים. אחריו היה זה "רומן אמיתי" (ליהי חנוך, 1988) שניסה לקשר בין המצב הביטחוני הבעייתי (האינתיפאדה פרצה) להופעות של שלום חנוך, אך המשיח לא בא וגם רוב הקהל חשב שזה יצא דיי רע.

היה גם סרט אוונגרדי, "הכל אפשרי" (1968). זהו סרט קצר של דוד אבידן ששילב בין שירה וקולנוע בצורה דווקא מעניינת נורא. אך יותר חשוב מכך, סרט זה פשוט מדהים- הוא חזה את רצח ראש הממשלה, יצחק רבין, מוקדם בקצת פחות משלושים שנים. החיזיון הוצג באותו מקום ובאותה שיטה- בשלוש יריות רצחניות באותן מדרגות של אותו הבניין.

סרטי פנטזיה בישראל גם לא נראים על המסכים ולא זכו להצלחה רבה, אחריהם ילכו אחרים. למרות זאת הסרט "הכוכב הכחול" (גור בנטביץ', 1995) הפך לסרט פולחן בקרב אוכלוסיות מסוימות (בעיקר תל אביביות) שפקדו את אולמות הסינמטק במשך שנים רבות בהקרנות חצות. זהו סרט מסע על בחור שמחפש אחר תרמילו שנגנב ובחיפושו מובל הוא לכוכב כחול, כוכב שכולו טוב.

גם "תיאטרון מצולם" הוצג על המסכים. היה זה עמוס גיתאי שניסה להמחיז את מגילת אסתר תוך ניסיון לשלבו עם מציאות החיים העכשווית - בסרטו "אסתר" (1986). סרט זה עוקב אחר סיפור המגילה, מסופר ומדובר באותם המילים תוך ניסיון להציג את אותה התקופה בתוך לוקשיינים ומוטיבים אקטואליים, אך ללא הצלחה, תרתי משמע.

באופן דומה, היה גם סרט תקופתי עם המון עושר הפקתי, הסרט "מרקו פולו" (רפי בוקאי, 1996), שביקש לחזור לאותם זמנים וזיכרונות ענוגים של מרקו, חוקר ואיש מסע, שאחריו לא הסתכנו עוד בכישלונות נוספים.

פורנוגרפיה ישראלית מבזה וזולה כעת ניתן להשיג באתרים מיוחדים ופופולאריים ברשת, אך בעבר היו גם ניסיונות ליצור סרטים פורנוגראפיים "איכותיים" (עם עלילות ושחקנים מקצועיים) שלא מציגים רק מתבגרים שובבים. ב"התרנגול" (אורי זהר, 1972) מוצג גבר שמסתובב בין מיטות נשים שונות. סרט יותר בוטה ועוד פחות איכותי ששילב גם יחסים מיניים אלימים היה "אהבה אילמת" (יואל זילברג, 1988). אך שניהם נכשלו ואחריהם לא ביקשו להמשיך בניסיונות הכושלים, אך, כידוע, הסרטים הישראלים גם מעולם לא זנחו את מסורת העירום המלא בסרטים הישראלים השונים, שלעיתים לא באמת נחוצים, כמו בסרט הפחות טוב של דובר קוזושווילי, "מתנה משמיים" (2004).

ולאחרונה היה גם חידוש של ז'אנר היברידי שדווקא היה מוצלח ומקורי- ישנו גם סרט מוקומנטרי ישראלי!! זהו הסרט "זהירות מצלמה" (שאול בצר, רועי ארד, 2003), שאגב, יוצא לספריות המובחרות ולמכירה בימים אלו.

זהו סרט על אבי המתחנים הישראלים. אם חשבתם על שילון ועל ברקן, כנראה שצדקתם, אבל על פי הסרט, שהוא ההיפך מדוקומנטרי ולא באמת אמיתי, מדובר על מקס טונה שרייבר שהיה אבי וחלוץ אמיתי, לכאורה, של סרטי המתיחות.    

לכן, אבקש לסכם ולטעון כי ניסיונות, גם כושלים ובטח שהמוצלחים, הם תמיד חשובים. הם אלו שמקדמים את הקולנוע עשרות שנים. זקוקים הם לאומץ ולמשאבים רבים, אך הבעיה בסרטים הישראלים היא שרק מעטים מהם מצליחים והופכים לסרטים מדוברים המשפיעים על היוצרים החדשים. השאר, הכישלונות, גורמים לאחרים להירתע ולדבוק באותה נוסחא נושנה ופשוטה, זו של הדרמה והקומדיה המשפחתית הכבר שחוקה.

לטריילר "הכוכב הכחול"