גילה אלמגור / ידיים קשורות

אני חייב להתחיל מהסוף. גילה אלמגור כל כך נפלאה בסרט ידיים קשורות שקשה להתנתק מדמותה אחרי הסרט. אך גילה אלמגור נפלאה בכל סרט, בכל הצגה. לעתים אני תמה מניין לאישה הקטנה הזאת כוחות נפש גדולים כל כך להמשיך ולחפור בתוך עצמה, לחפש עוד משהו שעדיין לא עשתה. להביא משהו חדש בתנועה. ביכולת להקרין את רגשות הדמות ולהשתנות ולהשתנות בכל פעם.

גילה אלמגור בסרט ידיים קשורות

לאחרונה עשתה כמה תפקידים בתיאטרון הבימה, כולן של נשים במצב לא קל ובכל אחת מהן הייתה אחרת עד כדי שקשה לפעמים לזהות אותה על הבמה.

בסרט ידיים קשורות היא משחקת את אמו של עידו תדמור (עוזי בסרט), רקדן חולה איידס.  "זו הייתה לי אפשרות לחשוף דרך הסרט את אכזריות המחלה" היא אומרת למרות שלא אני החולה.

זו לא הפעם הראשונה שהיא עובדת עם דן וולמן. לפני שנים שיחקה אצלו בסרט "מחבואים" את אמו של דורון תבורי. גם שם הייתה רמיזה או יותר מרמיזה לנושא ההומוסקסואלי. 

"למה שיהיה אכפת לי? להיפך. אם אני יכולה להעביר מסר דרך סרטים כאלה להורים שילמדו לקבל את הילדים שלהם. שלא יחמיצו אותם כמו שמחמיצה האם בסרט ידיים קשורות. זה חשוב"

אני אוהבת לעבוד עם דני וולמן, יש לנו שפה והבנה. הוא נותן לי מרחב עבודה. כשעשיתי סצנה טובה הוא אמר לי עשית את זה. זה נכון, זה טוב. לשחקן חשוב לשמוע. יש עין חיצונית שמאשרת את העבודה שלו.

כשקיבלתי את התסריט הוא לא היה עדיין בשל מספיק. מכיוון שהייתי עסוקה בפרויקטים אחרים בקולנוע ובתיאטרון היה לדני זמן לעבד אותו מחדש עד שהגיע למה שזה היום.

היה די קשה לעבוד בסרט, רובו צולם בלילות, כי כל הסצנות שלי הן סצנות לילה, ותבין זה לא שלא עשיתי דברים אחרים באותו זמן. היה בזה משהו סגפני מאוד לעבוד כך על תפקיד  כל כך תובעני. אתה יודע, הוא עשה את הסרט בתקציב אפסי, פחות מכמה שעולה היחצ"נות ל "בועה". הוא כל כך נלחם על הדרך שלו ולא מתפשר. 

קשה לכתוב על אישה הנמצאת באור הזרקורים כל כך הרבה שנים, שלא רק שהתראיינה אין סוף פעמים כבר אלא שכתבה שני ספרים שחשפו מה שלא נחשף בראיונות.

גילה אלמגור נולדה לאב גרמני שנהרג לפני שנולדה ולאישה שרק אחרי פרסום ספרה הראשון , "הקיץ של אביה", גילתה בפומבי שאימא הייתה חולת נפש. ספריה, "הקיץ של אביה" ו"עץ הדומים תפוס", תורגמו לשפות רבות והיא זכתה להיות גם סופרת מוכרת. בהמשך כתבה ועמדה מאחרי ההפקה של הסרטים שנעשו לפי ספריה. אינני יודע איך הצליחה להתנתק רגשית מצד אחד ולהתחבר בהזדהות מוחלטת מצד שני ולשחק את אימא של עצמה.

את הקריירה שלה התחילה בתיאטרון הבימה. בשנים הראשונות הייתה צעירה יפה להפליא ושחקנית לא ממש מוצלחת. היא שיחקה עכברה כאן, ילדה יפה שם. אחר כך צבעה שיערה לבלונד, נעשתה יפה יותר ועברה לתיאטרון הקאמרי. גם שם עשתה כמה תפקידי "תהיי יפה ותשתקי", ופה ושם נשחקה מתחת לעקבים של חנה מרון ו-אורנה פורת כמו במחזה "הלילה השנים עשר" המופלא של אז. אלא שיום אחד קרה נס, והגיע לארץ סאם בייסיקוב, במאי מדנמרק, בכדי לביים את המחזה גלילאו של המחזאי ברטולד ברכט, ולפתע נפתח בה משהו והיא ביצעה תפקיד נהדר. מה קרה עם ביסיקוב, שאלתי: 

העניין שהוא בא בלי דעות קדומות. הוא ראה אותי על הבמה באיזה תפקיד ואמר שהוא רוצה אותי לתפקיד. בתיאטרון ניסו למנוע ממנו לבחור בי. האישה במחזה גלילאו עוברת כמה פאזות. היא מתחילה כילדה קטנה, נערה, אישה מבוגרת ובסוף זקנה. עבדנו על החלק הראשון ואמרתי לבייסיקוב מה עם הזקנה איך נעשה אותה, אנחנו נעבוד על הילדה, אמר לי. את לא יודעת להיות ילדה. לא היית אף פעם ילדה. ומשהו אכן נפתח בי מאותו מחזה.

גילה אלמגור עברה לתפקיד אחר ב-תיאטרון אוהל ז"ל ועשתה תפקיד קומי במחזה האידיוטית, בו גנבה את ההצגה מאורי זוהר (לא ברור למה לא חזרה לשחק קומדיות) ומאז עברה רק מהצלחה להצלחה ואי אפשר בכלל למנות יותר את כל תפקידיה הגדולים. יצוין רק תפקידה המדהים כמגי, בת דמותה של מרלין מונרו, במחזה "אחרי הנפילה" של ארתור מילר, שם צללה לתוך עולם ההיסטריה הפנימית שלה וגילתה את עומק הבאר האינטנסיבית ממנה היא שואבת עד היום.

קשת האפשרויות של גילה אלמגור היא בלתי מוגבלת: החל מדמויות שקטות מאוד ומיוסרות בדממה פואטית במחזות של צ'כוב (היא שיחקה בכל הפקות צ'כוב בתיאטרון הקאמרי) עד למוחצנות נוירוטית. לתפקיד אחד סירבה למרות שהוצע לה: בלאנש במחזה "חשמלית ושמה תשוקה" של טנסי וויליאמס. 

 "מהשיגעון שלה פחדתי", אמרה כשנשאלה למה סירבה לשחק את אחד התפקידים החשובים ביותר שנכתבו במאה העשרים עבור אישה. תפקיד נוסף, שכנראה כבר לא תעשה מכיוון שהמחזה הוצג כאן כבר שלוש פעמים, הוא מרתה במחזה "מי מפחד מווירג'יניה וולף", ועל זה אפשר רק להצטער.

הקולנוע גילה אותה מן ההתחלה. באופן מוזר למדי דווקא הקולנוע הפך אותה בתחילת דרכה למייצגת של דמות הצעירה המזרחית בסיטואציות רבות: מלכת הכביש ופורטונה למשל. ב-שנות הששים, בשנים הראשונות של הקולנוע היותר משמעותי בארץ, אי אפשר היה לחשוב על סרט בלי גילה אלמגור. כשלא הציעו לה תפקיד, לא התביישה לטלפן לבמאי ולשאול אם יש תפקיד מתאים עבורה. ותמיד היה יותר קל לגייס מימון כשגילה השתתפה בסרט. היא קידמה ודחפה פרויקטים רבים ומאוד אהבה לעבוד עם במאים מתחילים. אולי הוא יהיה הגאון הבא שלנו, הייתה אומרת, ותמיד הייתה שחקנית ממושמעת מאוד.

בין כל תפקידי המזרחיות והנערות הטיפשיות עומד לו בתקופה ההיא של אחרי מלחמה תפקיד אחד וסרט אחד שונה. מצור שביים אלברטו טופאנו לפי רעיון של גילה אלמגור. סרט שעסק לראשונה ובגלוי במעמדן החברתי הקשה של אלמנות מלחמה.
כדי להבין את היכולת שלה את המנעד האין סופי מספיק אם אזכיר את הסרט שחור, בו היא משחקת שוב אשה מזרחית, הפעם כבר מבוגרת בעולם שלם של התנהגות אחרת ושל דעות קדומות. מולה אעמיד את הדמות ששיחקה ב-החיים על פי אגפה, כאן, אישה מערבית, מנהלת בר, מאופקת מבדרך כלל. שונה עד לבלי הכר.

אבל גילה אלמגור צריכה למתוח את האפשרויות שלה ולהתנסות בדברים חדשים. היא הקליטה שיר פופ נחמד וטיפשי (אם יבוא או לא יבוא, אחכה בין כה וכה) והשיר התברג במצעד הפזמונים לתקופה ארוכה. אחר כך עשתה מופע קברטי בשם המועדון של לולה הקטנה, מופע נוסח מרלן דיטריך בו שרה שירים רומנטיים וחצופים. המופע התקיים במועדון לילה שהיה פופולארי מאוד בימים ההם וזכה להצלחה אדירה. אנשים שלא יצאו מהבית אחרי שבע בערב רצו לראות את "לולה הקטנה" בחצות במועדון מעושן.

אחרי הצלחת ספרה הראשון, היא עיבדה אותו לתסריט והפכה למפיקה בעצמה. בשנת 1987 יצא לאור הקיץ של אביה, שזכה בגרסתו הבימתית בפרס ע"ש חנה רובינא. הספר זכה גם לעיבוד קולנועי, שהוצג אינספור פעמים בטלוויזיה בישראל, בעשרות פסטיבלים בחו"ל וזכה בין היתר בפרס דב הכסף בפסטיבל ברלין, שיבולת הזהב בספרד ופרס סינה קיד בהולנד. ספרה השני, עץ הדומים תפוס, יצא לאור בשנת 1992, עובד אף הוא לקולנוע וזכה בפרס וולג'ין בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בירושלים. אולם גם אם הייתה משחקת רק ב-החיים על פי אגפא ולא עושה יותר מארבעים תפקידים בקולנוע, הייתה גילה אלמגור נחקקת כגדולת שחקניות הבד.

קשה לסקור על רגל אחת את כל תפקידיה, מעל ארבעים במשך השנים. לפני כשנתיים נערך פסטיבל סרטיה בניו יורק בו הוכרה כדמות קולנועית מרתקת ורבת פנים. לאחרונה שיחקה בצורה פרודית ובחן רב שחקנית רומניה בתכנית הטלוויזיה ארץ נהדרת שבאה לבקר את קוקוריצה והעובדים הזרים.

ומי שלא ראה אותה יושבת בשקט ומאזינה לאסי דיין, הפעם כבן זוג למשחק ולא במאי שלה, בסדרה בטיפול לא יכול להבין משחק נכון עמוק ומדויק מה הוא. ואגב, שניהם נפלאים במפגש הזה.
גילה אלמגור למדה אצל טובי המורים בניו יורק: גם אצל יוטה האגן וגם בסטודיו למשחק של לי סטרסברג. היא עברה בבית ספרם של כל גדולי המשחק, ולמרות מקצועיותה הרבה, אפשר לראות אותה עד היום בכל סדנה של כל מורה אורח המגיע להרצות בארץ.

לפני שנים רבות הקימה את קרן המשאלות של גילה ודרכה היא עושה מעל ומעבר להגשמת חלומם של ילדים חולי סרטן. במשך שנים הייתה פעילה באמ"י, איגוד אמני ישראל, וכמו כן היא פעילה פוליטית ועד לאחרונה הייתה ממונה על תיק התרבות בעירית תל אביב. בשנת 1997 הוענק לה פרס האקדמיה הישראלית לקולנוע ושנתיים אחר כך הוענק לה פרס מפעל חיים מפסטיבל הסרטים בחיפה. בנימוקי הוועדה שבחרה בגילה לפרס נכתב כי היא: 

"הטביעה את חותמה על התרבות הישראלית באמצעות דמויות רבות המייצגות את פניה השונים של החברה הישראלית. יכולת המשחק של אלמגור מצטיינת בקפדנות אמנותית, בהשקעה רבה, בלימוד הדקויות של הדמויות אותן היא מגלמת ובהעמקה במקורותיהן התרבותיים. ניכרת בה תשוקת משחק ואהבת קולנוע, המובילים לייזום סרטים ולעשייה ציבורית למען הקולנוע הישראלי והפצתו בארץ ובעולם. עשייתה רבת השנים מלווה את הקולנוע הישראלי המודרני מצעדיו הראשונים. דמות האישה הישראלית, קיבלה בגילומה, ביטוי אינטנסיבי, רב גוני ועשיר".

למיטב ידיעתי אי אפשר לקבל את פרס ישראל פעמיים, כך שאת פרס ישראל לתאטרון כבר לא תקבל כנראה. אבל את הרעב לשחק, לעוד תפקיד ועוד תפקיד לא יצליחו להשביע בה.

גילה אלמגור עושה תפקיד מדהים בסרט הזה. היא מצליחה להקרין את כל האמפטיה שהתפקיד מרשה לה, ולמרות שלכאורה שהוא לא מרשה לה הרבה, גילה אלמגור מצליחה להוציא ממנו דמות מרובת פנים.

חייבים לראות את הסרט ידיים קשורות, בגלל הסיפור, בגלל העשייה, בגלל דני וולמן, בגלל עידו תדמור. ובעיקר בגלל גילה אלמגור הנותנת לסרט את כולה בצורה כל כך מאופקת ויוצרת איזון כל כך מדויק בין הגסיסה של עידו והמופנמות חסרת המודעות בחלקה של אימו, גילה אלמגור. איזו שחקנית. איזה סרט.