בופור – פוליטיקה מבעד לעדשת המצלמה

מאת: מתן אהרוני

בופור - חיים בחשיכה בתוך מחילות ומבוכים

 

סרט הקולנוע הישראלי המדובר "בופור" הוא סרט שיותר מכל מבקש לייצג מציאות חברתית ישראלית עכשווית. הוא שופע בדימויים וסמלים שיחדיו מבקשים לייצג את הלך הרוח החברתי הישראלי בעזרת כמה חיילים ששומרים על מוצב בראשו של הר סמלי, כמה רגעים לפני נטישתו לטובת החיים.

בניגוד לביקורות אחרות שנכתבו על הסרט, כמו ביקורתו של דן לחמן, ובניגוד לתפישות דומות על הקולנוע כיצירה אוטונומית, אבקש לטעון כי סרט זה, כמו סרטים ישראלים רבים נוספים, מבקש יותר מכל להיות ביקורתי ופוליטי – הוא מבקר את המחדלים הרבים שמטויחים, הוא מייצג את הלך הרוח השפוף של האזרחים, שמדי פעם ובלי כל אזהרה מתפוצצות פצצות סביבם, והוא גם מודה כי לפעמים צריך לדעת להפסיד כדי לחזור ולהיות מאוחדים, כדי לקדש את החיים גם עם ויתורים שונים.

תפישתי את הסרטים רואה בסרטים הישראלים כאלה שמעולם לא היו אדישים לנעשה בחברה, אלא הם כולם מהווים סרטים פוליטיים ברמה זו או אחרת של הדברים. הם למעשה מהווים טקסט תרבותי שמביע את הלא-מודע החברתי, את הלך הרוח והמצב החברתי של התרבות והחברה בו הוא נעשה. מהם יש לקלף את השכבות השונות כדי להגיע ללא מודע הזה שנמצא ומהדהד מהם, וממנו ניתן גם להסיק מסקנות על הדברים העתידיים שיש לעשות למען חברה יציבה ושלווה.

הסרט "בופור" משתמש בסגנון קולנועי-נרטיבי מאוד ישראלי (ואירופאי) שממנו סולדים ומתרחקים הסרטים ההוליוודיים – ממנו נעדר הנוסח האריסטוטלי של דרמה. בסרט זה, כמו בסרטים ישראלים רבים נוספים (ר´ למשל את ביקורתי על "אדמה משוגעת"), נעדרים האנטגוניסטים, הרעים המוחשיים, שמתמודדים ונאבקים מול הטובים.

האנטגוניסט בסרטים אלה הוא מופשט ולא דמות גלויה וברורה שנאבקת פיזית בפרוטגוניסט – זהו האויב שנמצא אי שם מתחת להר, כמו במקרה של "בופור", או זוהי החברה הקיבוצית, כמו במקרה של "אדמה משוגעת", או המצב החברתי הקיים שגורם למצב, כמו למשל במקרה של "אביבה אהובתי" ושל הרבה סרטים ישראלים נוספים.

לכן, בסרט שבו אין מאבק כוחות בין שני טיפוסים, בין טוב ורע מוחשי, אלא ההפשטה נועדה, לפי דעתי, לרמוז כי מדובר על סרט שקודם כל מבקש להציג משמעות חברתית עמוקה ומופשטת, שאותה יש לחשוף מתוך הסרט.

"בופור" הוא סרט שכולו ייצוגי ומופשט. אין בו שום דיאלוגים חכמים, שנונים ונבונים, אין נרטיב מסקרן ומותח במיוחד, הסוף כבר ידוע וגם מהלך העניינים דיי ברור ומוכר. כל מה שמחכים בין סצנה אחת לשנייה הוא מתי הרקטה הבאה תיפול ובמה תפגע.

ואם כל הסרט "בופור" הוא סמלי, השאלה היא מהי המשמעות שלו. במקרה זה, המשמעות שמתגלה היא לא אופטימית ושמחה, אלא מתוכו מתגלה כי החברה הישראלית נמצאת במקום מאוד סמלי ובעייתי, בין אויבים חסרי פנים שמנסים בכל רגע להתקיף ולחסל אותנו, הציונים, שאוחזים בקרקע (ארץ ישראל) עם הרבה משמעות היסטורית עתיקה. זוהי קרקע מריבה שעברה הרבה שליטים וכעת בה אוחזים היהודים, אך אותם מנסים להגלות באלימות רצחנית אויבים חסרי פנים.

בתוך אותו הר, שעליו מתבסס כל הסרט, ההר הייצוגי שמסמל את כל המדינה היהודית, מתגלים כל כך הרבה מחדלים שלהם אחראיות האליטות, הבכירים, כך שאכן אנו מגלים כמה אקטואלי ונכון הסרט גם בימים אלה:

בסרט מודגשים הרבה מחדלים: תחילה, אנו מבינים כי המחדל העיקרי היה בעצם כיבוש מבצר הבופור, כשיותר מפעם אחת נטען בסרט כי זוהי טעות אסטרטגית והיסטורית, מכיוון שיש שמועות שטוענות שהפקודות בכלל לא היו לכבוש את ההר. מחדל זה מביא את הצופים לחשוב כמה מיותר היה לאבד את כל אותם חיילים בגלל משהו שבכלל לא היה בתכנון הצבא.

מחדל נוסף שמוצג הוא מותו של קצין פירוק הפצצות, שיודע כי המשימה היא מסוכנת נורא, ומיד בלי לחשוב פעמיים לא מאשר את הפעולה המיותרת והמסוכנת של פתיחת ציר, שיום למחרת ייסגר, רק לאחר שילמדו הגנרלים איזו טעות זו הייתה. אך הדרגים מעליו לוחצים והוא, עם שאר החיילים, יוצאים רק כדי להבין כמה צדק ואיזה טעות זו הייתה.

מחדל נוסף הוא מותו של חייל נוסף, שמת בגלל היעדר מודיעין על אמצעי הלחימה ועל היכולות של האויב לחדור את הביצורים הקיימים בעמדות השמירה. אין גם כוחות שמנסים למנוע את לוחמי החיזבאללה שצולפים בחיילים עם טילים. גם התשובה המיידית שניתנה היא לבצר עוד יותר את עמדות השמירה, אך זהו פתרון מיידי וטיפשי שרק מוביל לחוסר אמון באליטה.

גם הישארותם של שניים עשר החיילים בבסיס לבד במשך יממה נוספת, כשהם מוקפים באלף מוקשים, הוא מחדל נוראי שגם לו אחראיים הבכירים. סמליות נוספת קיימת גם במספרם של החיילים המסכנים שנותרו סביב הפצצות –  12 החיילים שנשארו בבסיס מסמלים את 12 השבטים – מייצגי העם היהודי, העם שנדד לו כדי להגיע לחלקת אדמה ראויה, שרוויה בדם.

בוודאי שאם מתעמקים בסרט עוד ניתן למצוא עוד מחדלים רבים נוספים, כשלמעשה כל הסרט נע סביבם. כך שהסרט בא לטעון כי אנו חיים במדינה שמחדל הוא שם נרדף שלה. מכאן אנו צריכים לומד דיי למחדלים שיוצרים הפוליטיקאים, הבכירים, והאליטות המושחתות שמנהלות את חיינו הקשים.

בופור  - חיים שבהם פצצות מתפוצצות סביבך בלי התרעה והכנה. צילום:  קארין בר (מתוך אתר הסרט)

שפיפות רוח זו מייצגת את חיי האזרחים במדינה כולה: אנו חיים במדינה שבה לא ברור מתי תתפוצץ הפצצה הבאה, מתי יפלו טילים על ראשנו בלי הגנה ראויה וסיכול פעולות האויבים. אויבם אלה הם טרוריסטיים שאותם לא רואים, אלא מדי פעם גורמים לאבדות בקרבנו – דבר שמהדהד את המחבלים המתאבדים שמפגעים בנו ואת הטילים, רקטות הקסאמים, שיורדים על ראשי אנשי שדרות כמעט כל יום במשך כמה שנים. והדבר גם מתקשר היטב לטילים שירדו על ראשי כל הערים והיישובים באזור הצפון בזמן מלחמת לבנון השנייה.

במצב זה שבו אנו נתונים, קשה לנהל חיים תקינים וראויים, שלווים, מוארים ושקטים, אלא הסרט מעביר לנו היטב את ההרגשה המוכרת והידועה כיצד אנו צריכים להתמודד עם מציאות חיים כזו רועשת ואלימה, מבולגנת וכאוטית, שבה עלינו להתמיד ולהשפיל ראשנו כדי לא להיפגע, שבה אנו מסתובבים בתוך מחילות ומבוכים חשוכים, במקום לצאת עם גב זקוף ושמחה בפנים.

הדבר היחיד שמעודד, אך גם הוא מעט בעייתי, הוא הסיום הידוע של הסרט- של הירידה מההר לבית האמיתי של החיילים.

מצד אחד, לאחר 18 שנים סמליות ואירוניות במיוחד - ח"י שנים - הגיעו למסקנה כי צריך גם לדעת לוותר למען המדינה והחברה. אך הבעיה היא שלקח זמן רב להגיע לזו התובנה.

מצד שני, החלטה זו נעשתה בגלל סיבה שעלולה לדרבן את האויבים להמשיך באותם מעשים – בגלל אלימות רצחנית נכנענו ופינינו שטחים.

לכן, הסרט בא לרמוז כי לעיתים יש וצריך לבצע גם מהלכים כואבים של התנתקות משטחים, כדי לא לחיות בשפיפות תחת אלימות גואה, אך את זה יש לעשות בחוכמה ולא במהירות ובלי הרבה מחשבה קדימה. יש להבין כיצד חושבים גם האויבים, שכרגע אינם נראים ונשמעים. ואולי זו גם טענה נוספת שיש להסיקה מהסרט -  צריך לחשוף את פני האויבים, שיהיו נוכחים, כיוון שכשמביטים אחד לשני בעיניים המוסריות לפתע מופיעה ודו שיח אמיתי הוא כבר אופציה טובה ונכונה.

ובסך הכל, הסרט "בופור" הוא סרט נחמד. לא מלהיב, לא מסקרן, לא דרמטי יותר מדי, אלא סרט מאוד סמלי שממשיך את המסורת הישראלית של סרטי "תסתכלו עליהם ותראו אותנו". יש הרבה שלא אוהבים לראות בקולנוע מראה מגדילה. להם הסרט לא יהיה חוויה מתאימה.