שיעורים בקולנוע ישראלי 2

לפני תחילת השיעור ישנם כמה קריטריונים שצריכים להתאים לכם הקוראים, כשהחשוב מביניהם הוא המוצא העדתי. לאשכנזים שבכם: נגזר עליכם להפנים את המסרים, כיוון שבדרך כלל אתם הקורבנות התמימים. לעומת האשכנזים, המזרחיים בסרטים הם לרוב העניים שעליהם נגזר לעסוק בתככים, ברמאויות ובשטויות אחרות כדי לשרוד את האפליות העדתיות שמוצגות בסרטים הישראלים.

העיסוק בתככים, תחמנויות ורמאויות קטנות ומבדרות הוצג לרוב בסרטי שנות השישים והשבעים, שנים שבהם קראו האזרחים לא "לצאת פראיירים" (פראיירים של גולדה, כפי שזעקו ההמונים באותם שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים).

התחמנים הראשונים שנראו בשטח (בסרטים) היו שייכים דווקא ללוחמים הפלמ"חניקים שביקשו לברוח משמירות ומפעולות נוספות לתל אביב ההומה בחורות בסרט "חבורה שכזאת" (זאב חבצלת, 1964), סרט שמציג כיצד החבורה הפלמ"חניקית מקבלת חברים חדשים, כיצד הם מידי פעם נלחמים ולרוב, כאמור, בורחים לערים ממחנה האוהלים.

אחרי הלוחמים הגיעו המזרחיים שזכו להיתפש כתחמנים אך שובבים המרמים לרוב את האשכנזים התמימים. הראשונים היו חבורת הבחורים הפוחזים בסרט "אלדורדו" (מנחם גולן, 1963) שמרמים ומפחידים את האשכנזי שבא לבילוי לילי עם מרגו, הזונה היפואית, חברתו של גיבור הסרט, שרמן, פושע שמנסה לחזור למוטב אך חבריו ואויביו לא מאמינים לאותם מהלכים ולא באמת עוזרים.

סרטי הבורקס של שנות השבעים לא הפסיקו להציג את אותם הנושאים, את הגיבורים המזרחיים התחמנים,

"חגיגה בסנוקר"

כמו בסרט "חגיגה בסנוקר" (בועז דוידזון, 1975) שבו חנוכה וגבריאל מרמים את מושון השלומיאל, כפי שחנוכה מבהילו: "נפל לך הרדיאטור בתוך הקרבוראטור...עשה לך סמטוחה עם כל הפלאגים".

במשך כל אותם השנים הגיבורים המזרחיים ביקשו לתחמן גם את המדינה ואת מוסדות השלטון כמו בסרט "בוא נפוצץ מיליון" (שמואל אימברמן, 1977) שבו חבורת פושעים קטנה מבקשת לשדוד את המדינה, לגנוב את הכספים שיצאו ממחזור ונועדו לשריפה, אך עדיין שווים קצת יותר מפרוטה.

אך גם הרבה לפניהם היה זה "סלאח שבתי" (אפרים קישון, 1963) שתיחמן את הקיבוצים, את הפוליטיקאים והעסקנים ואת פקידי השיכונים בסרט על מהגר מזרחי שרק רוצה בית בדיור ציבורי, כפי שמכריז לאחר שפונה לשיכון: "זה הצליח זה, בשעה טובה, שש-בש, לעבודה!".

סלאח שבתי

ושוב אם נחזור לאותם פושעים קטנים, נראה כי הם היו דיי עסוקים. בסרט נוסף, "מתחת לאף" (יעקוב גולווסר, 1982), הם גם ניסו לשדוד כספת מתחנת משטרה נוספת, כפי שהכריז אחד הגיבורים באחד מהציטוטים היותר ידועים: "תאמין לי, בא לי לעמוד על השולחן ולצעוק, אני סמי בן טובים דפקתי הקופה".

בגלל ריבוי התחמנים המזרחיים בתקופה זו היוצרים בראו גם סרטים הפוכים, סרטי הגפילטע-פיש, כשהפעם הגיבור הוא אשכנזי לו יש נושא כלים מזרחי (תימני) והוא זה שכעת יתחמן את כל האחרים, שהם בסרטים אלו האשכנזים והגויים. אלו היו סרטי לופו וקוני למל שמסתובבים ברחבי תבל.

כך לופו העגלון בסרט "לופו בניו-יורק" (בועז דוידזון, 1970) מתחמן זוג עשירים מגעילים וחשוכי ילדים וקוני למל עוסק בתחפושות והתחזויות כדי להשיג את הבחורה הנכונה (בסרטים "שני קוני למל", ישראל בקר, 1966, ו"קוני למל בתל אביב", יואל זילברג, 1976) וכדי לסכל שוד כספים ("קוני למל בקהיר", יואל זילברג, 1983) יחד עם עוד אירועים מבדרים.

בנוסף, גם בסרטי קאלט שונים נראה כי התחמונים לא נעלמים. כך עושה מיודענו סרג'יו קונסטנזה שמנסה מכל צרה לצאת כשידו על העליונה, בסרט שכבר סקרנו פעם שעברה, "גבעת חלפון אינה עונה" (אסי דיין, 1976), כיוון שידוע כי: "לסרג'יו פנית לא טעית".

"גבעת חלפון אינה עונה"

ב"שלאגר" (אסי דיין, 1979) הגששים ממשיכים ומנסים לעבוד על האשכנזים, כמו פוקסמן במוסך שלו שמצליח לעבוד על לקוחותיו התמימים וחפציבה שמתחזה למורה לריקודים, לחבר של בעל שנפטר ולשחקן אופרה מרשימה וחשובה והכל כדי לכסות חובות ישנים ולהיפטר מנושים מפחידים. כך פוקסמן (וחפציבה) בביקור נימוסים בבית אלמנה שלא באמת מכירים (וטועים ומתבוננים בתמונה של מוצרט): "רק אתמול שלשום, כבר מחר מחרתיים, שתי טיפות מים יוד'קה".

לכן מהשיעור הנוכחי למדנו כי הישראלי הוא תחמן אמיתי: לא משנה מהי עדתך, נראה כי התרבות הישראלית היא תרבות של תחמנים שמתחמנים ומרמים את כל האחרים: את האשכנזים, המזרחיים ואת מוסדות המדינה השונים.