שיעורים בקולנוע ישראלי 3

מה עושים חיילנו האמיצים?

החברה הישראלית היא חברה במדים. אנו נולדים, גדלים ומשתתפים במלחמות ובחיי החיילים. לכן גם הקולנוע הישראלי לא קיפח את החיילים והעניק להם שפע של דימויים.

מתוך אותם סרטים על חיילים נוכל ללמוד מה עושים לוחמנו האמיצים (בסרטים).

נראה כי ישנם שני סוגים עיקריים של סרטים: הסרטים המבדרים ואלו ה"כבדים", הרציניים.

מתוך הסרטים המבדרים נוכל למצוא את עזית הצנחנית ("עזית של הצנחנים", בועז דוידזון, 1972), אשר בזכות חוכמתה ונאמנותה חיי החיילים הופכים קלים בחילוץ שבויים ישראלים מידי האויבים הערבים. עזית היא כלבה שזכתה באות הערכה ובכנפי צניחה על שמנעה שוד ועל השתתפותה בפעולת הצלה נועזת בשחרור אורי מידי כנופיית ערבים מסוכנת.
לפניה היו אלו חבורת החיילים, הפלמ"חניקים הפוחזים, שעסקו רק בהצצות והתחמקויות מהפעולות ואימונים ("חבורה שכזאת", זאב חבצלת. 1964).

את איגור מפוצץ המוקשים קשה לא לשכוח ומהריחות שהוא מפיץ לא קל לברוח ("קומפוט נעליים", יהודה ברקן, 1985). איגור הוא המצאה ישראלית-רוסית שגויס למילואים כדי לפוצץ מוקשים. את הפעולה הוא עושה בעזרת פלוצים אדירים שהוא מפיק, בזכות האוכל הצה"לי שלבטנו הוא מציק.

גם מפקדים חרמנים וחיילים פוחזים נראה שהקולנוע הציג. ב"ספיחס" (בועז דוידזון, 1982) החיילים מחפשים אחר גימלים אך לבסוף נתקלים ברופא שרוצה שירפו איברים ויורידו "מחתונים". הם בורחים למועדון לילה אך כדי להימנע מפגישה עם מפקדם המודאג הם צריכים להציג מופע דראג.

סרג´יו ומר ששון ב"גבעת חלפון"

ב"גבעת חלפון אינה עונה" (אסי דיין, 1976) החיילים מתבטלים, כמהים לשעשועים ומחפשים להם גם דגים בים הקרוב למחנה האויבים, שם הם לבסוף נתפסים. אך אל חשש. בזכות הקשרים של סרג´יו עם חיילי האו"ם, בזכות העצות החבריות של ויקטור חסון ובזכות אומץ ליבו של ג´ינג´י הציפלון הם לבסוף בורחים וחוזרים לאותה שיגרת חיים.

חיילינו גם יודעים לשיר שירים. ב"הלהקה" (אבי נשר, 1978) הגברים עסוקים בלכבוש את לב הבנות החיילות, לריב ביניהם על סולואים ולשמח את לבבות החיילים במחנות השונים.

בין הסרטים היותר "כבדים" נראה כי החיילים דיי סובלים: הם מתים להם למען שחרור המדינה בסרט "גבעה 24 אינה עונה" (תורולד דיקינסון, 1954).

הם נשבים בשבי האויבים ולומדים כי גם הם בני אדם שאוהבים דברים דומים: משחקי כדורגל עולמיים ובייחוד את אותה קבוצה שרוצים בניצחונה – זו האיטלקייה ("גמר גביע", ערן ריקליס, 1991).

"גמר גביע"

לאחר המלחמות הרבות והקשות החיילים חוזרים לעיתים אחרים ולא בין החיים.

ב"לא שם זין" (שמואל אימברמן, 1987) הגיבור, איקה זוהר, חוזר על כיסא גלגלים. הוא מנסה להתאקלם חזרה למציאות החיים החדשה עם עזרתה של חברתו המבינה.

ב"רסיסים" (יוסי זומר, 1989) החיילים מהמילואים חזרו הביתה הלומי קרב מהמראות הקשים. הם בקבוצת תרפיה מנסים להתמודד עם הסיוטים ועם המחשבות הנוראות שלא עוזבות.

ישנם גם מפקדים שלא באמת מקשיבים ולא מבינים שהם דוחפים חזק מידי את החיילים. לכן הם לבסוף מחזירים אותם בארון מתים. כך ב"מסע אלונקות" (ג´אד נאמן, 1977) וייסמן קופץ עם הרימון לתוך מבנה הבטון.

לאחר מות החברים הלוחמים, נראה כי מוצגת גם ירושה דיי שמרנית ומשפילה כאשר הנשים של החיילים המתים "עוברות" לחבריהם ליחידה. כך היה ב"צלילה חוזרת" (דותן שמעון, 1982), שם הורשת האישה מתגלה במפורש כחלק מהצוואה.

"צלילה חוזרת"

החיילים לפעמים נמצאים בדילמות שונות. דילמה חשובה שהוצגה הייתה האם לחפש את האמת והצדק המוסריים או להעלים עין למען החברים. את דילמה זו חווה רפא ("אחד משלנו", אורי ברבש, 1989),

"אחד משלנו"

אשר התלבט בין החברות והנאמנות הישנה שלו לחברי מחלקתו לבין חקירתו: מותו של מחבל שרצח את חברו אהוב ליבו.

דילמה נוספת היתה לבחור ישיבה שהתלבט בין מפקדיו למוריו ורביו. ב"ההסדר" (יוסף סידר, 2000) מנחם, מפקד פלוגה דתי, נחשד בהשתייכות להתארגנות מחתרתית יהודית. במהלך ניסיונו להוכיח חפותו הוא לומד שאדם יכול להיות נאמן רק לעצמו.

לכן נוכל לסכם ולטעון כי חיי החיילים הם לא הכי אחי: הם מפליצים, הם חרמנים, הם דיכאוניים והם לפעמים לא חוזרים בכלל מהשירות והמילואים. ובכל זאת לא ניתן להתעלם ממציאות החיים. החיילים הם חלק מהחברה והם לא ייעלמו במהרה.  

 הערה: הכתבה עלתה לראשונה בעיתון הסטודנטים של האוניברסיטה העברית, פי האתון