|
|
|
|
מאמרים אחרונים של ענבל יונה לוי - לחזור - חדש של אלמודובר - אלמודובר ואני - הבורקס לאן? לרשימת המאמרים המלאה של ענבל יונה לוי |
הבורקס לאן? מאת: ענבל יונה לוי
יום העצמאות מתקרב. אני לא יודעת מה בקשר לטלוויזיה שלכם, אבל בטלוויזיה שלי נפתחת בקרוב עונת סרטי הבורקס.
יום העצמאות הוא הזמן שלנו להבין איפה אנחנו, מהיכן הגענו ולאן אנו הולכים מכאן... יום העצמאות הוא זמן טוב לצפות בסרטי הבורקס ולבחון לפחות מאיפה הגענו. אולי בעקבות כך נוכל להבין איפה אנחנו כעת וכיצד יראה העתיד שלנו. המושג סרטי בורקס נרשם לזכותו של הקולנוען בועז דוידזון, מתוך מחשבה שבורקס הוא המאכל הישראלי האולטימטיבי (ולא פלאפל, נניח) ובכך הטמיע את האופי העממי בסרטים שלו. שאלתי את המרצה שלי, שמוליק דובדבני, מה דעתו על הז´אנר. הוא ביקש שאני אהיה יותר ספציפית, אז חשבתי לעצמי שאין דרך עדינה לשאול את זה על מנת לקבל תשובה מדויקת, אז בלעתי את הרוק ושאלתי בקול רם: "זה לא חרא של קולנוע?" דממה. מסתבר שדובדבני, המרצה החביב עליי, חובב את הז´אנר. הוא אמר שסרט טוב הוא סרט שעומד במבחן הזמן. ושאם אפשר לראות את "צ´ארלי וחצי" לאחר כמעט שלושה עשורים ועדיין ליהנות ממנו אז זה בוודאי סרט טוב. הלחיים הלבנות שלי האדימו ועשן היתמר לו מתוך אוזניי למשמע התשובה.
בעיניי, הז´אנר הזה הוא מסמך תיעודי מעוות של הייצוג הישראלי. הוא תיעודי במובן הזה שהוא מנציח את הסטריאוטיפים הגדולים ביותר. והמכוערים ביותר שלנו. הוא מעוות במובן הזה שהוא לא אומר לנו את כל האמת. בדיוק כמו ערוץ 2 בטלוויזיה, הז´אנר הזה מוכר את נשמתו לשטן בשביל כמה שקלים. או לירות. ואם כבר הזכרנו את "צ´ארלי וחצי", זו אולי הדוגמא הטובה ביותר לסטריאוטיפ הזה, שאני מפחדת ממנו.
מפחדת שידבק בי. סרט המופת "צ´ארלי וחצי" מגולל את סיפורו של צ´ארלי ואת סיפורו של החצי,הלא הוא הילד מיקו. צ´ארלי,צעיר יפה ובטלן עסוק כל היום בלתחמן אנשים תמימים, לרוב הם יהיו אשכנזים עשירים שמסתובבים עם יותר מ-500 לירות במזומן בארנק שלהם. וצ´ארלי שלנו? אין לו סכומים כאלה כי במקום למצוא עבודה הוא מעדיף להיות אביו הרוחני של הילד המזרחי והחינני, מיקו. מוזרה ביותר היא העובדה שצ´ארלי הוא בן למשפחה מזרחית ואין לו בכלל מבטא, ואילו מיקו נשמע כאילו רק אתמול הגיע לארץ ממרוקו.
צ´ארלי בז למעמד העליון האשכנזי, אבל בפנים בפנים הוא מת להיות חלק מהם. ככה הוא התאהב בגילה. את גילה משחקת חיה קציר שהייתה גם "נערת ישראל" וזכתה להיות סגנית שלישית בתחרות "מיס עולם" (ב- 1973). גילה היא בת טובים אשכנזייה, שמשחקת טניס, וטובלת את גופה החטוב באמבטיית קצף. אמא של גילה לובשת חלוק מהודר מסאטן, אמא של צ´ארלי לובשת סינר. אבא של גילה חנוט בחליפה, אבא של צ´ארלי מחפש כמה ג´ובות כדי לקנות ערק. אף אחד לא אומר את זה בקול רם אבל אביו של צ´ארלי הוא בעצם אלכוהוליסט! ששששששש, אל תגידו שלא אמרתי לכם. ובכן, לא קל להם, לגילה וצ´ארלי, לא קל להם לממש את אהבתם. ובינינו, כולם יודעים שבמציאות, אחת כמו גילה לא תסתכל לכיוון של בטלן כמו צ´ארלי. אבל בקולנוע קורים הניסים הכי גדולים ו...כן, גילה מחזירה לצ´ארלי אהבה. לגילה יש מחזר אמריקאי עשיר, אבל היא מעדיפה לבלות את זמנה עם צ´ארלי המסוקס. אני חושבת שאם פעם היו מבקשים ממני לספר לתייר שהזדמן לארצנו הקטנה את העלילה של הסרט, כפי שעשיתי כעת, הייתי מאוד נבוכה. נבוכה בעיקר להגיד שאני איך לומר, מזרחית, בדיוק כמו צ´ארלי שלנו. עכשיו תגידו לי בוודאי שאלו הם רגשי נחיתות שאין להם מקום בשנות האלפיים. וש....בעצם צוחקים גם על האשכנזים ("ארליך, תביא ביצים" או "עכשיו את קסטה דה-לוקס"). אבל זה לא ממש מדויק. כי עדיין, המעמד העליון האשכנזי מצליח, למרות הכל, לשמור על ההגמוניה שלו. הרי שגילה לא תעבור לגור בביקתה העלובה של הוריו של צ´ארלי, נכון? הם יעברו לגור, אחרי החתונה המפוארת, בבית נחמד בקיסריה, לא? ואילו דמותו של המזרחי התחמן מצליחה להגיע למעמד הזה בדרכים עקלקלות. אתם יודעים,כשהייתי ילדה, נהניתי לראות את "צ´ארלי וחצי", אהבתי במיוחד את תחושת השייכות כל פעם כשהייתי מדקלמת שורת מחץ מהסרט וכולם היו צוחקים. אבל זה כבר לא מצחיק אותי היום. זה במיוחד לא מצחיק לאור העובדה שאת אותה הילדה אילפו להגיד שהיא צברית במקרה שהיא נשאלת למוצאה העדתי. ושלא תעז להזדהות כ"מרוקאית". אם יורשה לי לגלות איזה סוד: אני חצי מרוקאית וחצי אירנית. אני לא אוהבת את סרטי הבורקס שמרחפים מעליי כמו ענן שחור. אני לא צוחקת מהם כבר. התבגרתי. התבגרתי מספיק כדי להבין שהסרטים האלו היו למטרת רווח בלבד. רווח על חשבוני. כן, הבדיחה היא אני. וסבא שלי. וסבתא שלי. התבגרתי מספיק כדי להבין שלא רק שהז´אנר הזה השתמש בסטריאוטיפים הכי מכוערים לצרכים שלו, אלא שהוא גם חרט אותם על הדגל של המדינה שלי. הוא הנציח את מה שאני מבקשת לתקן.
סבא שלי, מזרחי, לא הסתובב כל היום וביקש כסף כדי שיוכל לשתות ערק על הבוקר. הוא פשוט היה עסוק מדיי. הוא עבד בשלוש עבודות כדי לכלכל את ששת ילדיו. ולדאוג להשכלה שלהם. וסבתא שלי? היא גם לא ממש התפנתה לקרוא לאנשים בקלפים, כי את זמנה היא חילקה בין גידול הילדים לבין תפירה של מדי צבא לחיילי המדינה. כן, אותם חיילים שבוודאי צפו ב"צ´ארלי וחצי" בחופשה שלהם..... ומיקו, הוא לא ממש הלך לבית הספר, הא? אהה, נכון, למורה שלו הייתה אנגינה......... תודה לך, בועז דוידזון, תודה. על הרגישות, היצירתיות, ההשקעה שהביאה אותנו עד הלום. בזכותך. פרס "מפעל חיים" כבר בדרך אלייך. |
|
