שיעורים בקולנוע ישראלי 5

מאז שנות השישים של המאה העשרים הקולנוע הישראלי הפך לאלוף ניפוץ המיתוסים. כמעט בכל סרט ישראלי דרמטי או קומי ניתן למצוא כמה מיתוסים שאותם היוצרים מנפצים. מיתוסים כמו הפרחת השממה, העלייה והיחס למהגרים הגלותיים. מיתוס הצבר המחוספס שבא לבנות ולהיבנות. מיתוס החיילים הלוחמים והחבורות הקולקטיביות.

היו גם התעסקויות עם מיתוסים אוניברסאליים כמו מיתוס אדיפוס שמתעסק ביחסים שבין האבות לבנים. גם למיתוס הקורבן היהודי היו מעט סרטים שביקשו להפסיק להפוך אותו לפוליטי.

הדיון במיתוסים הוא רב ולא מספיק לשיעור הנוכחי. לכן רק נתחיל במלאכה עם מיתוס העלייה והגלותיות "הרעה". לזה גם נוסיף את הטיפול במיתוס הצבר, שהפך מלוחם ואיש עבודה למציצן חסר תקנה.

הגלותיות נחשבת בעיני הציונות לרעה חולה, לנשיות שזקוקה למהפכה. לכן סרטי קק"ל והסרטים החלוציים- הלאומיים הדריכו את המהגרים הגולים כיצד ינטשו את תרבותם ויהפכו לאנשי עבודה, וזאת למען גאולתם ומולדתם. כך היה בסרטים "קרייה נאמנה" (יוסף לייטס, 1952), "בית אבי" (הרברט קליין, 1947) ועד "הם היו עשרה" (ברוך דינר, 1960).

אחריהם, הסרטים הישראלים משנות השישים ביקשו לטפל ולנפץ את אותם מיתוסים מובנים ומכוונים. את המלאכה הוביל בגאווה אורי זהר בסרט "חור בלבנה" (1965). שם הוא טיפל בשלל מיתוסים עבריים שנוצרו בארץ כמו הפרחת השממה ועידוד הילודה. ולעניינו: את העיסוק בגולים הוא הציג כאלו שמגיעים מהים עם מזוודה, נושקים לאדמה וזו מחזירה בחיבה, כשמשאירה על העולה סימן נשיקה. אותו עולה ממשיך ומחפש עבודה. בשל היותו כבר מיומן הוא מנסה לפתוח עסק קטן אך במהרה מופיע מולו מתחרה לא פחות שקדן.

סרטים נוספים במשך השנים עסקו באותו מיתוס עלייה בצורה של אב או משפחה שעולה לישראל והם צריכים להתמודד עם מציאות החיים. כך "סלאח שבתי" (אפריים קישון, 1965) טוען "ברבר או לא ברבר" את חביבה בתו הוא נותן לנישואים רק תמורת שלמונים.

קבוצה נוספת של סרטים טיפלו בבעיה מבפנים, כלומר הציגו כיצד המהגרים השונים מתנגדים בחייהם למיתוסים שדרשו מהם להשיל המאפיינים הגלותיים. הדוגמא הכי מוכרת וידועה נמצאה ב"גבעת חלפון אינה עונה" (אסי דיין, 1976). סרט זה, שזכה להיות הסרט הכי אהוד במדינה, מציג את הגולה במתכונתו החדשה: זהו סרג'יו קונסטנזה הרומני שלא השיל ממנו את מבטאו ואת חליפתו, לבושו הגלותי. אך למרות זאת סרג'יו הפך להיות ישראלי אמיתי בניגוד למיתוס הצבר הציוני. הוא הפך תחמן שמסרב לתרום לאחרים אלא דואג הוא רק לאינטרסים האישיים במחיר של בגידה בחברים ובשותפים העסקיים. בנוסף נראה כי האדמה היא כעת למכירה וחלילה ליישוב והפרחת השממה.

"חתונה מאוחרת". חזרה לתרבות ארץ ההגירה בלי כל בושה

עולה זה שמסרב לוותר על מבטאו, תרבותו, התנהגותו ולבושו, בניגוד לנדרש ממנו, קיבל חיזוק גם בשנים האחרונות, בהם נראה כי הסרטים מבקשים לחזור לתרבות ארץ ההגירה בלי כל בושה. כך דובר קוזושווילי חושף את התרבות הגרוזינית-הישראלית ("חתונה מאוחרת", 2001) שבה זה כבר ברור ש"לא טוב גבר קטן לאישה גדול".

מיתוס נוסף שרבות הותקף הוא מיתוס הצבר. הצבר הוא הגבר השזוף, הבלונדיני, הגבוה והחטוב. הוא אמור ליישב את הארץ, לעבוד את האדמה, להגן עליה ולבנות אותה. אותו צבר חטוב הפך במשך השנים להיות שפוף, משועמם שמבלה בים ומקנא לאלטמן הקטן.

ב"מציצים" (אורי זהר, 1972) נחשפו הצברים החדשים שערערו על המיתוסים הקיימים. אלו הם צברים משועממים שמחפשים רק ריגושים בחצרות בניינים. הם חיים בצריף קטן ליד הים, בורחים הם ממשפחתם ועסוקים בלרדוף ולהציץ לנשים. אותם צברים גם מגלים כי הדור הצעיר מתעלה עליהם בהיבטים רבים. כך למשל אלטמן הקטן מתגלה כגדול מהם בכמה איברים.

צברים צעירים נוספים שכל רצונם הוא לרדוף אחר נשים היו החברים החרמנים מהסרטים של שנות השבעים (סרטי "אסקימו לימון" השונים). צברים אלו בזו לכל הערכים של הוריהם והציגו "מרד נעורים" עם האדרת תרבות הדיסקוטקים. הם זכו בשל כך לתשבחות משכנות חרמניות.

התעסקות עם מיתוס הצבר נמשך גם בסרטים שהאדירו את תרבות הלוחמים. כך ב"כל ממזר מלך" (אורי זהר, 1968) הצבר הוצג כטיפוס עצלן שמבכה על חיי הלילה הדקדנטים ההרוסים בזמנים של משברים: "אני לא יודע אם נאצר יהרוג אותנו. את הדיסקוטקים הוא כבר הרג".

בנוסף, הטיפוסים החדשים שהוצגו בסרטים השונים היו ה"אנטי-פראיירים". הם אינם מוכנים לעבוד וללחום למען המדינה, אלא דואגים הם לעצמם ולמשפחתם תוך תיחמון כל סביבתם. אלו הוצגו בעיקר בסרטי הבורקס השונים שבהם עסקנו בשיעורים הקודמים.

"מר באום". הספד אחרון לצבר המדורדר

את ההספד הממצה על הצבר, שכבר אינו חלוץ, לוחם ואיש עבודה חרוץ מעניקים החברים ב"לאן נעלם דניאל וקס" (אברהם הפנר, 1972): "כוס אמו וקס".

הספד נוסף נאמר על "מר באום" (אסי דיין, 1997), מייצג הישראלי העצבני שסוגר חשבונות עם עברו האישי, ובעקיפין עם כל העם הציוני: "מיקי לא בא מהים. מיקי לא הלך בשדות. מיקי לא יגיע מחר. מיקי מת". ובכך הוכרז רשמית מותו של מיתוס, של אותו צבר אולטימטיבי שהיה בעצם פלקט פיקטיבי.