|
|
|
|
מאמרים אחרונים של נעמה קינן - ארתור - הסדרה - אנימה - Death note - המלצה חמה - אנימנגה - סדרות בית הספר לרשימת המאמרים המלאה של נעמה קינן |
ההיסטוריה של ה-אנימה (וגם קצת מושגים חשובים)
נעמה קינן
האב טיפוס של האנימה היו סרטונים יפנים קצרים של 5 שניות שנעשו בתחילת המאה ה-20. באותה תקופה ניסו קולנוענים יפניים שיטות אנימציה חדשות שפותחו בצרפת, רוסיה, ארצות הברית וגרמניה. ככל שעבר הזמן הסרטונים נעשו ארוכים יותר ובשנות ה-50 התחילו להופיע סרטים באורך מלא. אבל האנימה כמו שאנחנו מכירים היום החלה להתפתח בשנות ה-60, עם עליית הסדרה "אסטרו בוי"(שעלתה ב-1963) של אוסמו טזוקה (1928-1989).
טזוקה נחשב עד היום לאגדה ולאבא של האנימה. הוא זכה לכינויים כמו "וולט דיסני של יפן" ו"אל המנגה". טזוקה יצר את סדרות האנימה הראשונות,"אסטרו בוי" ו"קימבה האריה הלבן" (במקור "קיסר הג´ונג´ל"). אגב, עבודתו האחרונה, "בלו בלינק", עלתה בשבוע שעבר בערוץ "הוט אנימה". למקרה שתהיתם, טזוקה היה גם הראשון שצייר לדמויות שלו עיניים ענקיות שכל כך מזוהות עם הסגנון עד היום, כיוון שהיה לו חשוב מאוד להראות את הרגשות של הדמויות. בציורים שצייר הוא שאב השראה מסרטים מצוירים כמו "בטי-בופ" וסרטונים של וולט דיסני. כבר מההתחלה ניתן היה למצוא באנימה מאפיינים ייחודיים לה שהבדילו אותה מהאנימציה המערבית ואלו קיימים עד היום. כך, ההתבססות היא על התרבות היפנית (גם ב"פוקימון" הדמויות ישנות על הרצפה ואוכלים כדורי אורז) והחיבור למדע ולרובוטים (אסור לשכוח שיפן היא מעצמת טכנולוגיה).
בשנות ה-70 התפתח ז´אנר "המכה" (Mecha), סדרות על רובוטים ענקיים שמפעילים בני אדם (לעיתים קרובות בני נוער או ילדים). בשנות ה-80 הפכה האנימה לפופולארית מאי פעם ביפן, מה שגרם להגברת היצירה של סדרות. האנימה החל גם בשיווק של אנימה ומנגה מחוץ ליפן, בעיקר לאירופה ואמריקה. בזכות השקעה כספית גדולה וגישה רצינית יותר של היוצרים איכות הסדרות עלתה.
חידוש נוסף בשנות ה-80 היה התחלה של יצירת סרטי אנימה באורך מלא. הבמאי המוביל והמזוהה ביותר עם התחום הוא האייו מיאזאקי, שביים סרטים רבים, רובם גם הופצו מחוץ ליפן. ביניהם: "השכן טוטרו" (1988) "הנסיכה מונונוקי" (1997), "המסע המופלא" (שעשה היסטוריה קטנה וזכה בפרס האוסקר לסרט האנימציה) ו"הטירה הנעה" (2004). וכמובן, בשנות ה-80 התחילו לשדר אנימה גם בישראל, אבל על זה כבר דיברתי בטור הקודם. בשנות ה-90 וה-2000 התפתחו ז´אנרים חדשים של סדרות. ככל שעוברות השנים עולה רמת הסדרות ומספר הסדרות שיוצאות בשנה. כמעט כל סדרה או סרט שיוצאים ביפן מופצים למדיניות מחוץ ליפן, חלקן מדובבות לאנגלית או לשפות אחרות. כמו כן, נעשים ניסיונות ליצור סדרות אנימה ומנגה גם מחוץ ליפן. מספר סדרות דמוי-אנימה יוצרו במדינות אחרות במזרח הרחוק כמו קוריאה והונג קונג ("ספירס", "קוד ליוקו"). בארצות הברית יש ז´אנר אנימציה דמוית-אנימה בשם ג´אפנימיישן ("טוטלי ספייס", "הטיטאנים"). שיעור ההיסטוריה מסתיים הפעם עם התקווה שיום אחד אנימה ומנגה יהיו פופולאריים בארץ כמו שהם במדינות מערביות אחרות. אך לפני שנסיים סופית ישנם כמה מושגי אנימנגה שסביר להניח שאשתמש בהם בהמשך המאמרים: Seiyuu: כינוי למדבב. מנגהקה (Mangaka):כינוי לצייר מנגה. אובה (OVA):original video animation. סרט או סדרה קצרה (לרוב לא יותר מ-13 פרקים) שיוצאים רק בקלטות וידיאו וב-DVD בלי שישדרו אותן קודם בטלוויזיה. הסדרות קצרות מדי, ולא ריווחי למכור אותן לטלוויזיה. לעיתים קרובות איכות הציור בהן גבוהה משל סדרות טלוויזיה בזכות המספר הקטן של הפרקים. פילרים: פרקים בסדרה שבהם העלילה לא מתפתחת לשום מקום. מין פרקים לקישוט שבהם יש דגש על היחסים או הקשר בין הדמויות. לדוגמא - הדמויות יוצאות לטיול למעיינות החמים, אחת הדמויות בורחת וחוזרת בסוף הפרק וכו´.
Doujinshi: קומיקס חובבני שמבוסס על אנימה/מנגה מקצועית פאן-סאב (Fan-Sub): פרקים עם כתוביות לשפות שונות שנוצרו ע"י חובבנים. אצ´י (Ecchi): תכנים מיניים קלים. ביפנית פירוש המילה-"סוטה". הנטאי (Hentai): תכנים מיניים קשים, למבוגרים בלבד. לעתים מאוד קיצוני וחולני.
פאן-סרביס (fan service): תמונות או קטעים בסדרה שמראים לצופים את מה שהם רוצים לראות, סוג של בונוס מיוצרים. לרוב מדובר על קטעים שכוללים בתוכם אצ´י, הומואים ולסביות.
live action: סרט מצולם עם שחקנים שמבוסס על אנימה או מנגה. צ´יבי (chibi): סגנון ציור שמשווה לדמות מבנה גוף די מעוך, ראש גדול, עיניים ענקיות וגוף קטן. דמות צ´יבי לרוב נוהגת בילדותיות מוגזמת. בא במטרה להצחיק או להזכיר אירוע בלי לטרוח יותר מדי על הציור.
טוב, אז זה הכול להפעם, מקווה שאהבתם והחכמתם. שיהיה לכולכם שבוע נעים, חג שמח ושנה טובה! אוסמו טזוקה – פילמוגרפיה ופרטים נוספים הטירה הנעה- טריילר השכן טוטרו- טריילר.. |
|
