על ערוץ 2, 1, פרסומת לסלולארי, רוקדים עם כוכבים וגם קצת מיתוסים

כמה הערות על הטלוויזיה שהייתה לנו השבוע ועל מה שישודר לנו בהמשך.

השבוע גליתי כי ערוץ שתיים בשעות הצהריים הפך גם להיות ערוץ חינוכי למדיי ובלי הרבה השקעה, או יותר נכון כמעט בחינם. מדובר על התוכניות שכבר עסקתי בהן- בפסטיבל מספרי סיפורים!! כן, הפסטיבלים נחתו לשעות הצהריים בערוץ שתיים (בשעה אחת בצהריים ליתר דיוק).

ומה הקשר שלהם לטלוויזיה חינוכית? קודם כל לפעמים זה דווקא דיי מעניין לשמוע על סיפורי חמורים מתקופת היישוב והחיים בגולה. אבל יותר מזה- בשעה אחת בצהריים חלק מהתלמידים בבתי הספר חוזרים (בעיקר מהכיתות הנמוכות) ומה הם באופן טבעי עושים? מייד פותחים את הטלוויזיה וסיכוי דיי גדול שגם ישר או עדיין נשאר על הערוץ המסחרי הממלכתי שלנו – הערוץ השני. אך כשאין מה לראות הם אולי ייזכרו כי יש דבר אחד שבאמת צריך לעשות- להכין שיעורים!! לכן כנראה היו אלו לחצים של ועדי המורים ושל משרד החינוך לשדר שוב בשידורים חוזרים את פסטיבל מספרי סיפורים – אגב יש גם שבוע הבא שידורים חוזרים ונוספים מראשון ועד שלישי בינתיים- לאלו ביניכם המשועממים!!

הפרסומת החדשה של פלאפון שמשודרת בימים אלו היא פרובוקטיבית בדרכה האינטליגנטית. לכאורה זו פרסומת מאוד פשוטה, כמו שבחרו בפלאפון להציג עצמם- רק כמה מילים אולי תמונה, שתיים או איזה שוט קצר. כולם בצבעי כחול לבן עם פאנץ' ליין חכם או סתם דברי עידוד ואקטואליה שקשורים למצב וכמובן גם למכשיר הסלולארי של פלאפון.

אך בפרסומת שרצה השבוע הם הגזימו כשגייסו את האירועים הכי משמעותיים שהתרחשו בעשורים האחרונים בחברה הישראלית באותה שורה עם כמה דברים טיפשיים - והכל למען מכירת מכשירים. כלומר, המפרסמים כעת רוצים לגייס את ההיסטוריה לטובת המוצר הצרכני המיותר הזה – פלאפון בדור השלישי או יותר מדויק- טלוויזיה בסלולארי.

בפרסומת מנוכסים רגעים שונים, אירועי מדיה אמיתיים, שנחוו במציאות הישראלית והוצגו בטלוויזיה, יחד עם כמה דברים טיפשיים שהתרחשו, כשהקישורים ביניהם הם גם דיי מביכים ולא ענייניים: כך הוצג המהפך של 1977, מלחמת המפרץ, ביקורו של סדאת, רצח רבין, ניצחונה של דנה אינטרנשיונל באירוויזיון, יחד עם האמירה הגאונה של איזה ילדה שרצתה להיות דוגמנית וחשבה לתומה כי צמחונית יכולה לאכול עוף כי זה ציפור ולא פרה, שהיא כמובן חיה, ויחד עם קלישאה שמצוטטת רבות ממשחק כדורגל ("ככה לא בונים חומה").

מהאירועים הללו השונים, שקושרו יחדיו לכדי עיסה פוסט-מודרנית חסרת בושה, אנו אמורים להעריך את הטלוויזיה שמתווספת למכשיר הסלולארי. אך יש פה טעות גדולה- אירועי מדיה כמו אלו שהוזכרו- צריכים להיות נצפים ביחד מול המסך – ולא בגודל של איזה אינץ' או שניים מקוטע שבו צריך להתבונן לבד. לכן, הפרסומת למעשה מעודדת ומבקשת ליצור עולם אינדיבידואלי ומנוכר שבו גם את האירועים ההיסטוריים הגדולים השונים נצפה לבדנו מול מסך פיצפון במכשיר הסלולארי.

אך יש לזכור כי גם מכשיר זה הוא אשליה אחת גדולה של "להיות ביחד": זהו מכשיר שמקשר בין אנשים רחוקים בדרכים מלאכותיות ויוצר מצב שבו הטכנולוגיה מנסה באופן מלאכותי לקשר בין אנשים במקום שאלו יהיו צמודים פיזית אחד לשני. מצד אחד זהו דבר חיובי אך גם מלאכותי, כמו שאר עולמנו שהופך כולו מלאכותי, בו קשה למצוא עוד דברים אותנטיים- מילה שהפכה קדושה חשובה וקשה להשגה.

אז כידוע, בגמר "רוקדים עם כוכבים עונה השנייה" ניצחו גיא אריאלי ומאשה טרוינסקי את אנה ארונוב וחיים רביבו שהפסידו. השאלה הגדולה שעולה היא למה? או יותר נכון מה קרה?

גיא ומאשה המנצחים

חיים ואנה מפסידים.

(צילומים: יוני המנחם)

יש פה תעלומה. זו לא תעלומה אומנותית (שני הזוגות רקדו היטב) וכנראה שלא מוסרית (לא גילו או לא רצו לגלות זיופים בהצבעות), אלא זו "תעלומה" חברתית, שמעלה הרבה שאלות ובראשה- מה היה חסר לאנה ארונוב ולחיים רביבו?

חיים רביבו ואנה ארונוב נחשבו כפייבוריטים של המונים וגם של חלק מהשופטים. הזוג שנכשל נתן הופעה מרשימה לא פחות מזו של גיא ומאשה. הם גם זכו להצבעה זהה של ארבעת השופטים שנתנו לה את מלוא הנקודות באחד הריקודים (40 נקודות) וגם בניקוד הסופי של השופטים הם נצחו. חיים רביבו הוא שחקן עבר אהוד. הוא מייצג את הכדורגלן המוערך שמעטים הם הסולדים ממנו, ועל גופה המרשים של אנה ארונוב לא מפסיקים לדבר ומגזיני הבידור לא מפסיקים לצלם ולאשר, אך בכל זאת הם הפסידו לצופים הרבים שהצביעו לא להם.

את התשובה ניתן למצוא בטענות סוציולוגיות לגבי מאפייני הצופים, כפי שעשו מבקרים (רענן שקד) וסוציולוגים חשובים (עוז אלמוג), שטוענים כי ההצבעה הזו מתאימה לקהל הצופים. ההפסד של אנה וחיים מאשש את הטענה הסוציולוגית כי הצופים מצביעים לאלו שמייצגים את כולם- את המזרחיות והאשכנזיות יחדיו. בחיים ואנה פחות מתבטא הקישור הזה לעומת הזוג השני- גיא ומאשה. אנה וחיים מייצגים יותר צד אחד בלבד - את המזרחיות לעומת גיא ומאשה שמייצגים יותר פלורליזם- את הישראלי והעולה החדשה.

טענה זו הוצגה בזכייה של ג'קו אייזנברג ב"כוכב נולד 4 על ידי הסוציולוג עוז אלמוג:

"דומני שהיה זה רענן שקד שניבא את זכייתו של ג'קו. בהברקה סוציולוגית הוא הבין שמדובר במותג המסמל בשמו (גם ג'קו וגם אייזנברג) את המפגש הטיפוסי בין מזרח למערב - כלומר, את האשכ-מזרחיות המושלת היום בכיפה. דומה שגם קולו ושפת גופו הדק (הוא הקרין גבריות חזקה אך בה בעת רגישות ושבריריות) לצד גינוניו ה"שאנטיים" (זקנקן, שיער ארוך קלוע ודיבור חרישי) סייעו לו להיבחר. בדומה לקודמו, יהודה סעדו (אשר ביטא את הז'אנר ה"ברסלבי") הוא נציג הניו-אייג' הישראלי, שנעשה פופולרי בקרב הדור הצעיר: חסידות דמוקרטית, שהיא מין שילוב משעשע ונוגע ללב בין הבבא סאלי, הרב קרליבך, פרויד, בודהה וישו הנוצרי.

הקולאז', הלכאורה בלתי עקבי הזה, מתבטא גם בתפישת העולם ובמטען הערכי והרוחני, המאפיין את הדור הפוסט-עדתי. הצעירים הללו קרובים לדת (בעיקר לגילויים החיצוניים והבלתי מחייבים שלה), אבל חילונים מאוד באורח חייהם (למשל, סקס חופשי ושתיית אלכוהול); הם ימניים בנטייתם הפוליטית, אך אינם מקדשים את אדמת ארץ ישראל. הפטריוטיזם שלהם אינו ניתן לערעור, אבל הם לא מעסיקים עצמם בדיונים רציניים על גורל המדינה ורחוקים משיח ההתפלצות על "אובדן הערכים". הם מסכימים שיש לשמור על "איכות הסביבה", אך זה לא מונע מהם לעשן ולחרוש את שבילי הארץ וחוץ-לארץ בטרקטורונים ורכבי שטח. השכלתם הפורמלית גבוהה בהרבה מהוריהם (בגרות, תארים אקדמיים ומקצועיים) אך בורותם מביכה. הביטלס, בוב דילן, אתניקס וזהר ארגוב יושבים בתודעתם על אותו קו גובה, ולאונרדו מעורר אצלם בעיקר אסוציאציה של צב נינג'ה, לא של אמן רנסנסי". (עוז אלמוג, "דור נולד, 10.9.2006 Ynet דעות").

לדעתי, הניצחון של הישראלי והעולה הרוסייה מבטא את הגישה הרב-תרבותית הסובלנית שנוצרה בחברה הישראלית, שבה ישנה התכנסות אך גם הידברות בין קהילות שונות מתוך סובלנות ופלורליזם. בנוסף, גיא ומאשה ייצגו את הזוג המתון שלא יילחם בכל מחיר על הניצחון בלי להתבונן אחורה בנופלים –מה שמתאים לאנה וגם לחיים, אלא הם מייצגים את הזוג הישראלי-רוסי שבא לשחק בשביל הכיף, בסובלנות ובשביל הכיף וההנאה בלי רוח לחימה ועם סכין בין השיניים.

ביום שני ה- 18.9.2006 תעלה תוכנית חדשה בערוץ שתיים (רשת)- "תעשיית היופי" שתנחה דנה וייס. הנושא הוא חשוב מאוד אך יש לי רק שתי מילים לומר בנידון- לכו לקרוא!!

הסדרה בת חמשת הפרקים מתמצית כולה בספרה החשוב והמעניין של נעמי וולף "מיתוס היופי".

התכנית תנסה לענות על השאלה מדוע בני האדם סוגדים ליופי, מוכרים את עצמם באמצעותו ומוכנים להקריב את בריאותם כדי להשיגו, וכשהוא ישנו, עושים הכול כדי לא לאבדו. בפרקים שישודרו יבחנו הגבולות של המרדף הזה, וישאלו שאלות כמו מתי הופך האדם לקורבן, ומה המחיר שהוא משלם?

וייס תנסה לחפש אחר סגנון החיים שרצוי לאמץ, בהתחשב בהתמודדות עם אידיאל היופי ועם הרצון של כל אחד להיות יפה. במסגרת הפרקים, ישולבו אתרים ומומחים שינתחו וימחישו את הסוגיות השונות, משאלי דעת קהל, סטטיסטיקות וניסויים שיתועדו במצלמה נסתרת.

מלבד היופי וההרגשה האישית הטובה שעושים הניתוחים דבר אחד טוב באמת יצא מהניתוחים הפלסטיים – שהציל חיים - הצגתי במאמר אחר: על השתל שהציל חיים – ר' כל אחד והאלוהים שלו

בכל מקרה נראה כי זו תוכנית חשובה ששווה צפייה.

ערוץ אחד נתון בקשיים תקציביים חמורים ולא ברור מה עתידו. אך לערוץ אחד יש אוצר גדול אחד והוא הארכיון המפואר שלו שמרכז בתוכו כמה אוצרות קטנים בדמות תוכניות ישנות ומופלאות שיש להן מקום בכל יום ושעה.

ההוראה כבר ניתנה- בגלל המצוקה יש לשדר שידורים חוזרים שראויים ורלוונטים גם לימנו אלו. ודבר אחד אכן שווה צפייה בערוץ ראשון של ימנו אלו- הסדרה "חדווה ושמוליק" משודרת שוב בשעות הלילה המאוחרות (לפעמים ב-1:15 בלילה ולפעמים בחצות ורבע) כל יום.

הסדרה היא כבר ידועה ולרוב כבר נצפתה פעם אחת או יותר אך גם ובעיקר בצפייה נוספת מתגלות איכויות בימוי וצילום שלא מביישות גם במאים גדולים- ישנן שם זוויות צילום מיוחדות, עומק לשחקנים, נרטיב מעניין ואקטואלי גם לימנו אלו. להקליט, לצפות ולא לוותר וגם בגלל הנוסטלגיה המתוקה.