|
אני לא מקנא בך מתן, על הנסיון (ואולי התפקיד שהוטל עליך) לפרש את הסרט האחרון של דיוויד
לינצ´. לינצ´ עצמו, אגב, מסרב בד"כ לשתף פעולה עם פרשנים של סרטיו. לדבריו הוא מתעניין יותר
באימפקט של הסרט על הצופה - גם אם זה אינו מבין את ההתרחשות.
עם אינלנד אמפייר לינצ´ ממשיך את הכיוון שאותו התחיל לפתח עם מלהולנד דרייב וכביש אבוד. את
שני הסרטים האלה - למרות המבנה המתעתע שלהם וההתרחשות הלא ברורה שנראה שחותרת כנגד ההגיון -
ניתן בכל זאת לפרש/ לפרוש את היצירה של לינצ´ באופן שההתרחשות מתגלית לעינינו באופן כמעט
הגיוני ולינארי. כמו אינלנד אמפייר כך שני הסרטים האלה עוסקים בחומרי הגלם המדממים של הלא
מודע. שניהם מתארים עלילת רצח דרך הצלילה לתוך שבר בתודעה של הדמות שעומדת מאחוריו.
נראה לי שאינלנד אמפייר, בניגוד לסרטים שקדמו לו, קשה יותר לפיצוח. מן הסתם גם הבחירה בוידאו
אינה מקרית - לינצ´ מרשה לעצמו הפעם ללכת עד הסוף ומגיש לנו סרט שיהיה לנו קשה להבין ולבלוע.
השימוש בוידאו עוזר ללינצ´ לצמצם את עלויות ההפקה מצד אחד, ולחקור טריטוריות שמתקשרות לעולם
הטלוויזיה ולהשפעה שלה עלינו.
|
