פסטיבל עתיד התיאטרון ?

"סיפורי קרת" – סטודיו למשחק ניסן נתיב ת"א

      "בן בהפתעה" –  סטודיו לאמנויות התיאטרון יורם לוינשטיין

"משימה באוזן האויב" – סטודיו למשחק ניסן נתיב ירושלים

ברוב בתי הספר למשחק בישראל, אם לא בכולם, קיים הנוהג של הצגת סיום: שירת הברבור של מחזור הבוגרים אשר מועלה בהפקה יקרה במונחים של בית הספר אך אפסית במונחים מסחריים. אף על פי כן, לרוב ההצגות הללו עולות על ההצגות המסחריות, שכן זהו הרגע בו הבוגרים מראים את פניהם לעולם הבמה ובו ההזדמנויות והאכזבות הצפויות להם – זהו כרטיס הביקור הראשוני שלהם. לפיכך, ההשקעה בהצגות מצד השחקנים ניכרת והתוצאות אומרות דרשני. אישית, אני גר ליד סטודיו "ניסן נתיב" בתל-אביב ומרבה ללכת להצגות הסיום שם. בנוסף, המחירים הנמוכים מאוד של ההצגות האלה יוצרים יחס ערך למחיר גבוה במיוחד ואני ממליץ בחום להתחיל לעקוב על ההפקות הללו.

באירוע הנ"ל, שהתקיים בתיאטרון "צוותא" השתתפו כעשר הצגות מכתשעה בתי ספר מכל הארץ. לצערי, לא התאפשר לראות את כל ההצגות, שכן בכל יום עלו כמה מהן במקביל. על אף פי כן, התמזל מזלי לצפות בשלוש מהן.

סיפורי קרת

סטודיו ניסן נתיב בתל-אביב בחר להציג את ההצגה "סיפורי קרת" (אותה ראיתי מחוץ  למסגרת הפסטיבל) אשר המחיזה סיפורים מצחיקים ועצובים מהספר "צינורות" פרי עטו של אתגר קרת.

עבודת העיבוד של הסיפורים לכדי הצגה היא משימה לא קלה, בין היתר משום השימוש במונולוגים מחשבתיים. אף על פי כן, ההצגה ניתנה בכישרון רב ודילגה מעל המשוכה ביצירתיות שרק פרחי תיאטרון יכולים לה. זכורה לי לטובה סצנת "סוכן המוסד" אשר חושד בעצמו כסוכן כפול. העבודה המדויקת בתרגיל המראה שם ראייה לציון ולא לחינם זכה הקטע בתשואות הקהל.

שתי ההצגות האחרות שראיתי היו "בן בהפתעה" – של הסטודיו של יורם לוינשטיין ו"משימה באוזן האויב" של הסניף הירושלמי של ניסן נתיב.

"בן בהפתעה" הינה פארסה על נוירולוג כאשר דקה לפני נאום חייו אל מול עמיתיו מכל העולם, מתבשר ע"י אחות שעבדה איתו בעבר כי יש להם ילד משותף. הידיעה המרעישה והעובדה שהנער מחכה בלובי בית החולים משבשת את תוכניותיו של האנטי-גיבור המתגלה בהמשך כנצלן, שקרן, בוגדני אך נאמן לעצמו ללא חת ובר תושייה. אף על פי כן, הדמות עדיין זוכה באהדת הקהל שמצפה בכיליון עיניים כיצד יצליח אותו רופא לצאת מהבוץ בו שקע.

בן בהפתעה

הפארסה, היא בידור ע"י שימוש באירועים בעלי סבירות נמוכה (אם כי לרוב אפשריים), תחפושות וטעויות בזיהוי, הומור מילולי ופיסי, רמיזות מניות וקצב אירועים מסחרר שהולך וגובר ככל שמתקרבים לסוף העלילה.

על פי ההגדרה, לפחות, ניתן לומר שההצגה עמדה בקריטריוני הז'אנר. הקהל לרוב צחק והיה משועשע, אני פחות... על פי חובת הדיווח, עליי לציין שראיתי את ההצגה במצב רוח ירוד. הדבר עשוי היה להשפיע על החוויה שלי ונקודה זו שמה לגמרי את הביקורת כתלויה במבקר עצמו. כמו בפיסיקה מודרנית, הצופה משפיע על תוצאות המדידה. פתאום נשמע לי סביר שכל הצגה צריך לראות יותר מפעם אחת, כמו שעל פסל יש להביט מיותר מזווית אחת לפני שחווים על דעה.

סבורני שהעבודה על הדמויות לא הייתה משכנעת דיה (לדוגמא הקול הילדותי של הנער בן השמונה עשרה שנראה כמו פנקיסט לא הייתה אמינה ואף מיותרת). בנוסף, חוט העלילה נקטע לעיתים בצורה לא ברורה ופגע ברצף העלילה.

אף על פי שההצגה הייתה מבדרת, לא הייתה לה אמירה שהייתי מצפה מהצגת סיום של בית ספר למשחק. תיאום הזמנים בין השחקנים, התנועה על הבמה ועיבוד הטקסט לעברית (מחזה של ריי קוני) היו מלוטשים, אך לא כך פיתוח הדמויות והמשחק עצמו.

שנייה ראיתי את ההצגה "משימה באוזן האויב". פארסה סאטירית מקורית שנכתבה ע"י גיא עמיר וחנן סביון על סוכן מוסד במסווה פקיד ביטוח לאומי (גרשון) שמתברר לו כי אהובתו משכבר הימים, שחשב שאיבד לעולמים, עודנה בחיים ועליו לצאת למשימה למזרח על מנת להצילה. בדומה, גם כאן פיתוח הדמויות היה שולי, קצב האירועים מסחרר והעיקר, כביכול היה בידור.

משימה באוזן האויב

בשונה, כאן היה מסר ביקורתי נוקב על החברה הישראלית הצבועה: הזקנה "המסכנה" הינה סוטת מין בריאה ובידה צרור שטרות, בנות עקיבא החסודות סוחטות את הביטוח הלאומי, החיפוש אחר משמעות רוחנית במזרח מסתיימת במצעד פריצות וסמים, ניצול העובדים הזרים, גזענות נגד ערבים, מיליטנטיות המצויה בכל, הסטריאוטיפ הרוסי או העיראקי וכן הלאה. נראה שחוט השדרה של ההצגה מוביל אל חזון אפוקליפטי משיחי משהו שלפיו חטאי החברה הישראלית כלפי עצמה, כלפי שכננו וכלפי זרים תביא בסוף לחורבן.

עם זאת, כמו במסיבה עם תקליטן מבולבל, היו כמה קטעים שנראו מנותקים ומיותרים בהצגה והפריעו לקצב הטוב עליו רכב הקהל.

ראויים לציון המשחק המעולה של הזקנה העיראקית (לצערי לא קלטתי את שם השחקן), ההומור הארס פואטי, החוצפה והאומץ לשחוט פרות קדושות על הבמה והמקוריות.

בסוף ההצגה, עלו הבוגרים על הבמה בקריאה מרגשת: "על תתנו לסגור את ניסן נתיב ירושלים" ובחולצות עליהם הודפסה הסיסמא הנ"ל. "אנשים ציניים מנסים להחריב את התרבות בירושלים" טען השחקן הראשי ששיחק את גרשון.

ואני שאלתי את עצמי "עתיד התיאטרון ?!"

לפרטים על הפסטיבל  http://www.studioact.co.il/movies/zavtz.pdf

[התמונות לקוחות מהאתר הנ"ל]