אדם זבי דם \ תיאטרון הסימטה

קיבלתי הזמנה להצגה בשבת ולא יכולתי להתאפק שלא לקרוא על מה היא ולמה. "מסע של משפחה שכולה אל עומק האבל" קראתי באתר "במה". חשש רב התחיל להעלות בי שמא ההצגה תהה מדכאת ותהרוס לי את המצב הרוח לקראת השבוע החדש. אפילו חשבתי על אולי לוותר ובמקום לעשות משהו עליז יותר. אני שמח שלא וויתרתי על ארבעים דקות של חוויה טהורה...

אדם זבי דם

ההצגה לא עוסקת במוות אלא בחיים. עם כל הקשיים שבקבלת האובדן, מתארת ההצגה, את השפעת המוות על החיים עצמם: על היחסים בין בני הזוג, על היחסים של ההורה עם עצמו כל אחד בסגנונו הוא, בין אם בהתחברות לאבל וחיבוקו לבין אם בהיפרדות מהרגש ומהלב ויצירת ריחוק וחומות.

הזמניות היא כורח שעלינו לקבל באם נרצה ובאם לאו ("שגם אם יתמהמה, בוא יבוא" \ לא טוב היות האדם לבדו – נתן אלתרמן). ההצגה מביאה את הצופה לשיאי תחושות חדשים שלא חוויתי מעולם. לעיתים היה נדמה לי שחדרתי בהצגה לחלומותיהם של אנשים אחרים והתחושה הייתה לא נוחה, כמעט של חדירה לפרטיות. אם מטרתה של האמנות לחולל רגש ותחושות, ההצגה הזאת עושה את העבודה נאמנה. מתוך הצלילה להצגה, הבטתי בשגית שבאה איתי, בפה פעור ובפליאה. הייתי חייב לשתף. איך במעט כל כך תקציב הצליחו ליצור אווירת חלום סוריאליסטית, דוויד לינצ´ית על הבמה הקטנה?!

בעיני, (אולי זה עלול להישמע ניתוח קר) אובדן הילד להורים הינה בגדר התפוגגות אשליית הנצחיות המתבטאת בהשארת הדור הבא. הכאב מתחבר אל תוך חשש הקבור בתוכנו מהזמניות. בדומה, האמנות גם לעיתים מנוצלת ע"י היוצר, ככלי התמודדות עם הארעיות. במאמר "משמעות החיים בסרטי-הקולנוע של וודי אלן" מסביר מרק ט. קונרד כי "כל תקווה שהיא, כי באמצעות האמנות יוכלו בני-האדם להשיג את הנצחיות הדרושה כדי ליצור בחייהם משמעות וערך, היא שגויה, כרוכה בהונאה-עצמית מצד האמן..." (מתוך הספר " וודי אלן ופילוסופיה").

לפני שבועיים חזרתי מקורס ויפאסנה שעוסק בתפיסת הארעיות שבחיים ובתשומת לב לתחושות הגוף. קיבלתי חיזוק רב לעקרונות אלו מתוך ההצגה. תוך כדי ההצגה, הרגשתי, איך תחושות הגוף שלי משתנות, בין צמרמורות, רעידות ודפיקות לב, בריקוד צמוד עם תחושות הנפש שלי של חרדה, זעזוע, פחד וכאב וזאת תוך כדי החמלה אל הזוג האבל. באותה סדנא למדתי גם על כוחה של השתיקה כאמצעי ריכוז והתבוננות פנימית ואולי זוהי אחת הסיבות שההצגה מתנהלת ללא מילים, כפי שהאבלים מקפידים ומעדיפים לשמור על דממה.

בהצגה שזורים אלמנטים אמנותיים רבים ולעיתים נדמה היה לי שמדובר במיצג אומנות מוזיאוני או בריקוד מודרני. עבודת הגוף פשוט מדהימה: מעבר קצבים בין חד לרך, בין מהיר לאיטי נעשה בצורה חדה ומהפנטת. בעיקר בלטה מיה גסנר, האמא, בתנועתיות ההרמונית שלה ובהבעות הפנים הקיצוניות אך אמינות.

בכמה מהסצנות חזר מוטיב הנער המת מתגלגל על הבמה. התנועה של לאו גורביץ נעשתה בשלמות לירית ובצורה נקייה ומרשימה. היה נראה כאילו כוח בלתי נראה דוחף אותו. תחתוני הנער דמו בעיני כמעט לחיתול ויצרו דמות תינוקית משהו. האין זוהי אלא דמותו בעיני הוריו?!

פינק פלויד - ההקשר היה מתבקש

התאורה המדויקת בהצגה הוסיפה רבות ובמיוחד הפנס שצבע הכול אדום חם וחד גוני. המוסיקה המקורית שנכתבה במיוחד להצגה על-ידי יובל מסנר המוכשר, התעלתה מעל עצמה והצליחה להתחבר אל נימי הרגש שלי בשילוב של כלים קלאסיים אקוסטיים (בעיקר צ´לו) וכלים אלקטרונים.

באחת הסצנות נראות מיטות תינוק רבות פזורות על הבמה, דבר שלא יכול היה שלא להתקשר בראשי לעטיפת הדיסק Momentary Lapse of Reason של ה-Pink Floyd. אולי כותרת הדיסק מרכזת בקור רוח את התחושה הקשה של מוות פתאומי. בדומה, דמות ה"אבל" בהצגה שהייתה מעוטרת מודעות אבל, הזכירה לי את ה- Bulb Light Man בעטיפת דיסק אחר של אותה להקה. עלייתו מהאדמה של ה"אבל" הזכירה לי גם קצת סצנה מדון ג´ובאני של מוצרט, אבל אולי זה רק אני...

ראוי לציין את האמונה הרבה של היוצרים בדרכם, כאשר עמלו רבות על ההצגה לפני שמצאו בית שיאמץ אותם. כשנתיים (!) עבדו האמנים על ההצגה עד אשר זו זכתה במלגה ב-2006 מטעם "קרן תרבות אמריקה ישראל". כעת ההצגה רצה וזכיתי לראות את חגיגת השנה להצגה בתיאטרון הסמטה. אני רוחש כבוד רב לאלו שעסקו באמונה במלאכה ובראשם היוצר – ירון קרבל המקורי.

לכו לראות, להרגיש ולהתרגש.

קטע מתחילת ההצגה

ההצגה מוקדשת לזכרו של צחי גרבלי

יוצר ובמאי (והאבל)– ירון קרבל

האימא – מאיה גסנר

האבא – דורון חניה

הילד אלוקים – לאו גורביץ

מוסיקה – ירון מסנר

תפאורה: תופיק בולוס

הפקה וע. במאי: שלומית יוסף

עיצוב תאורה: אלכסיי טרלצקי

תאורן: דימה ירשקין

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין – תיאטרון החדר

ייעוץ אומנתי פסטיבל ישראל – יגיל אלירז