המאה השלושים - הצגה

מאת: דן לחמן



הצגה בשם "המאה השלושים" היא הצגת פרינג' והיא אחת ההצגות הנפלאות והמרשימות ביותר שראיתי מזה זמן רב. היא נפלאה בגלל מה שיש בה והרבה בגלל מה שאין בה. קשה להגדיר את האירוע. זו הצגה כי אנשים עומדים על במה "ומציגים" אך אין מחזה. זה איננו ערב קריאת שירה, למרות שכל הטקסטים הם שירה, אך השחקנים אינם "מקריאים" שירה. אך מה שלא תהייה ההגדרה, החוויה שהקהל חווה היא עמוקה ומטלטלת.

ההצגה סובבת סביב שירתו של אדם מסוים. אדם שאם אומר את שמו כל מה שיש להגיד ייגרר לכיוון אחר שאליו אין לי כוונה להגיע. האדם הוא דוד אבידן. והנה רק כתבתי את שמו ומיד עולה הצורך, כמעט עולה הצורך, לחזור ולספר על האדם, המשורר. האנקדוטות על המוזרויות שלו. על מלחמותיו שלו לטוב ולרע. אלא שההצגה הזו איננה בדיוק על אבידן ובכל זאת הוא גיבור המחזה. נפקד בעל הנוכחות החזקה ביותר מהצד שמציג אותו מהצד החשוב ביותר שלו. מלים. שפה. שירה. למעשה אין מחזה בהצגה. אך ישנה הצגה שהמלה "מרשימה" היא המעטה. לא מספרים שם שום דבר על אבידן, שום עובדה ביוגראפית. מצד שני אין שם שורה אחת שלא הוא כתב, ובכל זאת זה איננו ערב קריאה משיריו. בסוף ההצגה לא יודעים שום דבר על האיש דוד אבידן אך מגלים רבדים עמוקים של שירה מרתקת. יש הצגה מרשימה. ישנן מלים והן נפלאות. ושלושה שחקנים מצוינים היודעים להעביר ולהתייחס אל המלה, אל הניואנסים הדקים שלה, אל הבמה אל המשמעות.

המחזה מורכב כולו משיריו של אבידן. לאו דווקא אלו המוכרים ביותר. הבחירה המצוינת וסדר העריכה מאירה את אבידן מצדדים שונים ומגוונים שלו. מהקשר שלו לכל תופעה המתקיימת סביבו ובעיקר עולה מהבחירה חכמתו הרבה של האיש. משורר שלערב זה לא נבחרו שירים פואטיים במיוחד, לא על פרחים עצים ואהבות אלא שירים המעידים על התעניינותו הרבה בכל הסובב אותו. החל ממכשירים שבזמנו היו חדשניים כמו דיקטפון למשל, שהיה בהתחלה כלי משרדי ששימש מנהלים להקליט הוראות למזכירתו. ואבידן מנבא את ההתפתחות ואומר שילדיכם כבר ישחק בחלליות, הרבה לפני שנשלחה החללית הראשונה. דרך שפת הפרסומות המתפתחת, אז בעיקר ברדיו, ומשם לפילוסופיה של משמעות השפה וההבנה האנושית ופרודיה על שפת עורכי דין העורכים חוזה בין צד א לצד ב לצורך הבאת ילד לעולם. בסיום המסע אולי תחוש, שאתה יודע יותר על מילים מאשר ידעת קודם לכן. מילים יודעות עליך הרבה יותר משאתה יודע, או אי פעם תדע, עליהן. הפוליטיקה של השפה. מלים על המצב האנושי באשר הוא ולא חשוב מתי נכתבו. בסוף אולי נבין אחרי ששמענו את המלים/

שהמלים הן לא רק על.. לא על כל הנושאים שהן מנסות להקיף. הן גם ובעיקר על עצמן, על המצב שהן יוצרות בתוך השפה. זו הפוליטיקה של השפה שקובעת איך ידברו ילדיך בעוד שלושים או מאה שנה.

הבמה שחורה כולה. שלושה שולחנות. שחקן אחד ושתי שחקניות אומרים טקסטים. אינני יודע לתת כינוי אחר לדרך הדיבור. הם אינם מקריאים שירה ואינם משחקים דמויות ובכל זאת הם קוראים שירה ומעמידים מצבים תיאטרליים.

שיר אחד למשל חוזר על עצמו שלוש פעמים. פעם אחת הם מדברים אותו בנוסח "התיאטרון" הקלאסי הישן. פעם שנייה בצורת קריאה מודרנית יותר ופעם שלישית כמחזה מודרני. השיר אותו שיר. העמידה ( או הישיבה) והאינטונציה הופכים את השיר לדוגמה מוחשית מאוד לשינוי.

הפרודיה על נאום בחירות של מועמד פוליטי מצחיק מאוד, אך גם מרטיט ומפחיד, כאלה אנחנו וכאלה הם. שום מאמר בעיתון לא היה יכול להציג את כולנו טוב יותר.

השיר על הפוליטיקה של השפה, מכניס אותנו מיד לאווירה פילוסופית מודרנית בתכלית, כזו המנסה להבין את המשמעות את הקשר ואת ההבנה שבין אדם אחד לשני. כל מה שהפילוסופיה עושה בכרכים רבים ועבים עושה שיר מתומצת אחד.

הקהל מקבל מלא חופניים טקסטים מרשימים מאוד ובצורה המכריחה אותו להתרכז ולעקוב אחרי המלים ולהפך לחלק מהשאלות הנוקבות העוברות מן הבמה לאולם, מהאומר לשומע. הצורך להבין הצורך להיות חלק לקבל את האפשרות למשמעות והתחברות עם הנאמר. תמיד אלו המלים. והמלים כמו שנבחרו וכמו שהן מוצגות – מועברות הן מהפנטות.

ההצגה התחילה את דרכה בפסטיבל לתיאטרון אחר בעכו וזכתה בציון לשבח לשנת 2007.

ארי רמז ערך וביים את ההצגה והוכיח למרות שזו פעם ראשונה שאני נתקל בשמו שהוא גם איד ספר – מלה אך ובעיקר גם במאי המבין את חלל הבמה. יודע להעמיד ולהדריך שחקנים שיתנו לו את מה שרצה, מכיוון שאין כאן משחק של ממש ודמויות וכל מלה צריכה להיות שקולה ומתאימה למוסיקה שהתנגנה באוזנו של הבמאי. התאורה המרשימה של יעקב סליב משרתת את ההצגה מצוין ויוצרת אפקטים ואוירה שיחד עם התפאורה של ניב מנור הופכות להיות חוויה ויזואלית התומכת היטב במלים. רן בגנו כתב מוסיקה מצוינת. חלקה מוסיקת אווירה, חלקה עיטורים וצרצורים נוסח מוסיקה אלקטרונית שהייתה מודרנית בתקופת אבידן. שני שירים נוספים, מופלאים, הולחנו ע"י אייר וולפה.
 
כל פרט על הבמה מוסיף לאווירה, מבליט את השחקנים ובעיקר את המלים. השחקנים הלבושים שחור נטמאים לעתים ברקע מסכי הבמה ורק פניהם הבהירות מובלטות מתוך השחור, בשל התאורה וניגוד הצבע.

שלושת המשתתפים הם זאב שמשוני, אייר וולפה, ואורית זפרן. לגבי שמשוני אני חייב לומר ששמחתי לראות אותו אחרי שנים רבות שנעלם מעיני. בשנות השבעים שיחק את התפקיד הראשי בסרט "נגוע" הקצר. אחר כך עשה עוד תפקיד או שניים בקולנוע ואיך שהו עבר מתחת לרדאר שלי אם המשיך לשחק. כאן הוא הגבר בין שתי הנשים, הוא המייצג את אבידן, אם כי לא משחק אותו. הוא מגיש את הטקסטים. וכך גם שתי הנשים.

אין ספק שהערב הזה מספק חוויה יוצרת דופן, ואם אפשר להגיד על הצגה שהיא מחכימה ומעשירה את הבנת שומע בדבר מה חדש הרי שזו בדיוק ההצגה הזאת.



תגובה למאמר

לדיון המלא בפורום

 

המאה השלושים-ביקורת נוספת-דוד אבידן-

1

elybikoret  

( 2008-03-15 08:38:00 )

בתגובה ל

אתחיל את דברי באיחולי הצלחה ליוזמה הברוכה של הבמאים והעוסקים בתיאטרון ארי רמז,יענקלה 
יעקובסון ויעל טילמן להקים בעזרתו של איש העסקים מיקי ירושלמי תיאטרון -במה חדשה ליצירה 
הישראלית,תיאטרון מקורי ואיכותי שיפעל בצורה רצופה.
התיאטרון מעלה כעת במקביל 3הצגות שהוצגו במקומות שונים והורדו מחוסר במה להמשך.
אחת מהשלוש ההצגות הנה "המאה השלושים"שנוצרה וזכתה בציון לשבח על עיבוד ועוד בפסטיבל עכו 
לתיאטרון אחר2007 
המשורר דוד אבידן איש רב יצירה בתחומי אמנות שונים נפטר ב1995 בחוסר כל וללא הערכה לה היה 
ראוי.זו הגיע אך לאחר שנים.
ארי רמז עיבד וביים למסכת אחת רצופה שילוב מהשירה והפרוזה של אבידן כאשר השתמש רק במילים 
מכתביו של אבידן.
אין זו הצגה במובן המקובל של המילה.
אין בה עלילה כל שהיא,אין תוכן מוגדר אלא רצף של מילים מקסימות ונהדרות מהשירה והפרוזה שכתב.
הטקסט נשמע לך כאילו אבסטרקטי אך אם מתעמק אתה בו הרי יש בו משמעות עמוקה.
חלקים מההצגה מתנהלים באיטיות דבר המגביר את המתח נותן לך אפשרות להתעמק ולהבין יותר את 
משמעות המילים שלפעמים אין קשר ביניהן.
יש בבימוי דברים קטנים חביבים כגון שימוש באור וצל,צלילי משולש מוסיקלי,פנטומימה וכו המוסיפים 
ענין שלא היה חסר גם כך.
הביצוע היוצא מהכלל של אייר וולפה,אירית זפרן וזאב שמשוני עם קרינות של יואב יפת הן במשחק הן 
בתנועה והן בשירה יוצרים מופע לא שיגרתי מיוחד ויחודי המקרב אלינו את אבידן שלא כל כך היה 
מובן לכולם בחייו.
השחקנים שיחקו ברגש,בהבעה חזקה,בפאטוס והתרגשות.היו גם חלקי תנועה ,מוסיקה מצוינת מאת רן בגנו 
ש היו בה גם צלילים כאילו מהחלל שהתאימו להפליא לשירה 
אומר אבידן "מיטב יצירותי הן אלה שלא כתבתי ולא אכתוב לעולם" "אלי אלי יש לי חשבון איתך בראת 
אותי בצלמך וצלמך לא מספיק טוב" "אני לא חי משירה.השירה חייה ממני" "אנשים כמוני קובעים את 
הפוטליטיקה של הלשון"."אנחנו קובעים איך ידברו בעתיד".
ההצגה הנמשכת כ 50 דקות בלבד והמורכבת מקטעים ללא כל קשר ביניהם פרט לכך שהכל נכתב ע´´י אבידן 
גורמת לכך שאתה מקבל בסופו של דבר דבר שלם אחד מקסים הממריץ אותך לחזור ולקרוא בביתך משיריו.
אתה יוצא מרותק מהשירה היפה הבימוי והשילוב הנהדרים שעשה הבמאי והמעבד ארי אמז .
ההצגה שוטפת,קולחת,אתה שומע מילים ועוד מילים  אתה מקשיב להן הן מהפנטות אותך ואתה מבין את 
המסר.אמנם שירתו של אבידן לא קלה אך בעיבוד והשילוב שנעשו בצורה יוצאת מהכלל אתה מגלה את 
גאוניותו של המחבר בשפע המילים ששמעת.
כל עוד מילים אלו היו מפוזרות ביצירותיו הרבות ולא רוכזו קשה היה לקבל את הרושם הנכון 
מיצירותיו.
אני מסיר את הכובע בפני הבמאי שהצליח לחבר את המילים לאחד אותם לשלמות אחת ולתת להם חיים 
חדשים.
בתכניה כתוב ששלושת השחקנים התחייבו לא לקיים ערב שירה ולא לספר תולדות חייו של אבידן . הם 
עמדו בהבטחתם השתמשו במילותיו עם קשר נהדר ביניהן ויוצרים דבר שהוא מעבר לסיפור תולדות חייו 
או ערב שירה סתם.
כאמור ההצגה זכתה לציון לשבח ונימוקי השופטים אז היו כי "זה קונצרט לשלושה שחקנים ולטקסט".אני 
מסכים במאת האחוזים עם נימוקים אלו.
שם ההצגה"המאה השלושים"הנו כשם הוצאת הספרים הפרטית של אבידן שדרך אגב היה מועמד לפרס נובל 
לספרות שלא זכה בו.
לראות או לא לראות:מרתק,מיוחד,חריג בנוף ההצגות,לרוץ.
נכתב על ידי elybikoret , 15/3/2008 01:39   
 

 

הגב להודעה זו

טי-וי ישראל -רשימת כותבים -צור קשר -פורום -מאמרים - אימגו -מסחר במט"ח