מפיסטופלה באופרה

מאת: דן לחמן

בויטו הוא לא אחד מהשמות המיידיים העולים בראש כשמדברים על אופרה. למעשה כתב אופרה שלמה אחת, מפיסטופלה, אחר כך עבד על אופרה נוספת על הקיסר נירון שאותה לא זכה להשלים. המנצח ארתורו טוסקניני השלים את התזמור שלה והיא הועלת בסקאלה במילאנו. מעולם לא שמעתי אותה.

אבל בויטו היה מוכר היטב בעולם האופרה ככותב ליברית. אך לא רק ככותב ליברית היה מוכר. הוא היה מבקר מוסיקלי שרצה לראות שינוי בפני האופרה האיטלקית. הוא כתב לורדי את הליברית לסימון בוקנגרה המוקדמת, אך לאחר שדרש רפורמות מוסיקליות ניתקו הקשרים ביניהם לשנים רבות. רק לקראת סופו של ורדי חזרו והתיידדו ובויטו כתב לוורדי ליברית לשתי האופרות האחרונות והנפלאות שלו. אותלו ופאלסטאף. בויטו עמד ליד מיטתו של ורדי כשזה נפטר.

כששומעים את מפיסטופלה אפשר להבין את כיוון המחשבה של בויטו. נכון שבחירת מחזה ועיבודו למוסיקה לא היה רעיון חדש. ורדי עשה זאת לפניו. אך בויטו בחר מחזה שיש בו מימד אינטלקטואלי ולא רק בעל סיפור דרמטי. מאוחר יותר שיתפו פעולה ועיבדו שני מחזות של שקספיר, והפכו לשתי האופרות הגדולות של ורדי.

דבר נוסף שבויטו ביקש להשיג הוא שינוי הצורה הכללית. לא עוד מחזור אריות יפות או כמו שכינו זאת אחרים "מוסיקת רחוב שאפשר לשרוק" אלא כתיבה המושפעת מוגנר. כלומר שיחות ומונולוגים שאינם בנויים במסורת האופרה האיטלקית של מנגינות חוזרות על עצמן אלא המשכיות זורמת, גם אם יש אריה לגיבור, היא בנויה על רצף מתמשך לפי הטקסט בלי חזרות על נושא מוכר . במפיסטופלה הוא הביא את הדבר צורה מגובשת, מלבד אריה אחת מסורתית, לסופרן קרוב לסוף המחזה המוסיקה זורמת בלי עצירה. ובכל זאת, למרות ההשפעה הגרמנית של הצורה אי אפשר לטעות בבויטו, המוסיקה שלו נשמעת איטלקית. הוא הצליח לאחד את החידוש הוגנריני עם המסורת האיטלקית.

בויטו לא היה הראשון והיחיד שכתב אופרה לפי המחזה הגדול של גתה. שארל גונו כתב את האופרה פאוסט. ברליוז כתב את קללת פאוסט.

נושא המאבק של השטן ואלוהים הצית דמיונם של רבים. אלא שאצל בויטו יותר מאשר האחרים הדרמה נסבה באמת במאבק האלוהי. והטקסטים העוסקים בשאלות מהותיות והרבה יותר עמוקים מהמקובל באופרות.

הדרמה של בויטו היא לא בסיפור הסוער. השטן שלו איננו אותו שד מרושע ומקורנן עם קלשון ביד. השטן מופיע כאן קצת עייף, כזה שקצת נמאס לו מבני האדם שכל כך קל לפתות אותם. הוא מחפש אתגר. הוא מחציף פנים לאלוהים, אך הוא גם ציני ומתוסכל.

כל התמונה הראשונה היא מערכה בה השטן, מתווכח עם אלוהים. בויטו לא נתן לאלוהים דמות גוף. את השטן מגלם זמר בס אך את אלוהים מגלמת המקהלה. זו נחשבת לאחת מהאופרות שלמקהלה יש בה חלק גדול ומשמעותי ביותר.

השטן מתווכח עם האל על חולשתם של בני האדם ונמאס לו לפתות אותם. אלוהים מפנה את תשומת לבו של השטן אל פאוסט והשטן לוקח על עצמו ניסיון פיתוי נוסף. כך שכל עניין הפיתוי הופך למין תחרות או הימור בין אלוהים לשטן.

המדען פאוסט מחפש תשובות לעבודתו. הוא צמא לידע. השטן מופיע בפניו ומבטיח למלא את מבוקשו בעולם הזה אם יבטיח להיות משרתו בעולם הבא. פאוסט שאיננו מתייחס לעולם הבא מסכים. והם עורכים הסכם בו השטן מבטיח לפאוסט רגע אחד של אושר אמיתי. והם חותמים על הסכם.

השטן הופך את פאוסט לצעיר וזה מתאהב במרגריטה בעוד השטן מגלה עניין במרתה, בת לוויה של מרגריטה. כשמרגריטה שואלת את פאוסט לאמונתו הוא אומר שהוא מאמין בטבע, ביופי באהבה. בתמונה הבאה מפיסטופלה מביא את פאוסט לטקס המכשפות. ליל הוולפורגיס. השטן מגלה את בוזו לגזע האנושי ומנפץ גלובוס שהמכשפות נותנות לו.

במערכה הבאה מרגריטה בכלא אחרי שהואשמה בהרעלת אימה והטבעת התינוק שנולד לה מפאוסט. היא לא מסכימה לברוח אתו והיא מוצאת להורג כשמקהלת המלאכים מבשרת שנשמתה ניצלה.

בתמונה הבאה פאוסט מגיע לבקשו ליוון העתיקה כדי לראות את הלנה היפה. השטן מתגעגע למכשפות ולא רוצה להישאר בעולם האידילי שמציגה הלנה. בתמונה האחרונה פאוסט שוב זקן ולא נכנע לפיתוי האחרון של השטן. הוא מחזיק בידו את כתבי הקודש והשטן מסתלק. פאוסט מת כשעדת המלאכים מפזרת עליו עלי שושנים ומפארת את כוחו של אלוהים הטוב.

מפיסטופלה הוא הנחש בגן עדן. הוא הספק המחלחל בכל למידה וידע. עתיק כמו התנ"ך ואייסכילוס, כך אמר בויטו על דמותו של השטן. בניגוד לאחרים השטן מרכזי ביצירה לא רק כמפתה אלא בעיקר במאבקו עם האל.

האופרה מתחלקת בין שני תפקידי הגברים הראשיים, השטן ופאוסט, והמקום הגדול שתופסת המקהלה השמימית, אך יש בה אריה אחת יפה להפליא של מרגריטה. מאז ששמעתי את הביצוע של מריה קאלאס היא נכנסה מיד לרשימת האריות היפות ביותר בעיני. בביצועים אחרים קצת פחות. אבל קאלאס הפכה כמעט כל אריה לאחת היפות שיש.

ההצגה מתחילה בהקרנה של שמים ועננים גדולים נעים לכל הכיוונים. מבין העננים מתחילה להתגלות המקהלה. אם תרצו השכינה, מלאכים או אלוהים עצמו. פרושים על מדרגות הגבהה לכל רוחב הבמה. כולם לבושים גלימות לבנות מעוטרות בצעיפי נוצות לבנים. התאורה יוצרת מהם כמעט גוף אחד והנוצות הדקות (פוך?) מוסיפות אוירה רוחנית.

מפיסטופלה, בגובה פני הבמה, בחליפת קטיפה אדומה אך ללא קרניים או זקן מתווכח עם הגוף השמימי. מבחינה צורנית ומוסיקלית זו אחת התמונות היפות.

התמונה הבאה מתרחשת בפסטיבל רחוב. בוקי שיף האחראית על התלבושות החליפה למקהלה את לבנוניות השמים בסולם צבעים ארצי. והבמה נראית כמו פסטיבל וונציה או כל קרנבל רחוב עממי. הצבעים והתנועה הופכים את הבמה לתמונה מעוררת התפעלות. על הרקע הזה מופיע פאוסט הזקן ונהנה מהיופי שמביא אתו האביב.

בתמונה הבאה יושב פאוסט בחדרו, כאן מופיע השטן ומציע לו מה שמציע. החשוב הוא שגם התמונה האחרונה מתרחשת באותו חדר. והשאלה אם כל המסע שנערך בתמונת הבאות אכן נערך או שהיה פרי דמיונו של פאוסט, רגע לפני מותו.

התמונה הרומנטית בה פאוסט הפל צעיר ומתאהב במרגריטה היא פשוטה למדי. אך בתמונה הבאה לוקח השטן את פאוסט לכנס המכשפות. ליל וולפורגיס. את הכניסה לעולם הזה מלווים באורות מסתוריים, מיני זיקוקי דינור או פצצות אש (זרחן?) קטנות המתפוצצות כמובן גם בעיני הצופים בשקט אמנם אך בנצנוצים גדולים.

המקהלה הפעם כולה לבושה בשחור לבן. כל תלבושת הייתה חלקה שחורה וחלקה לבנה וכך גם איפור המשתתפים. מלחמת השחור בלבן. המקהלה אמנם הייתה סטטית למדי ולא יצרה תנועה מעניינת על הבמה אך המראה הראשוני עשה רושם.

התמונה השישית היא התמונה של מרגריטה היושבת בכלא. במה ריקה וכל העומס הדרמטי מוטל על כתפיה של זמרת אחת, גם אם פאוסט ומפיסטופלה נמצאים על הבמה.

התמונה הבאה מתרחשת ביוון העתיקה. בתחילת התמונה עולה על הבמה סירה ובה הלנה ומלווה. תמונה המעלה אסוציאציה מידית לברקרולה של סיפור הופמן. ברקע מרחוק נראית טרויה הבוערת ( דומה מדי לפרתנון של יוון)

והסוף חוזר לחדרו של פאוסט המקבל עליו את הדין. שלשטן אין מה להציע לו כתחליף. לא על פני האדמה, לא בעולם דמוני ולא באוטופיה הישנה. הוא מבין שהחיים עם כל החוויות שלהן לא ממלאות את לבו אושר והוא מת.

ההפקה המקורית היא של בית האופרה של ליאז' בבלגיה. את ההצגה המקורית ביים ז'אן לואי גרינדה ולארץ שחזרה אותה מרגריט בורי. כשאת התלבושות הצבעוניות מאוד יצרה בוקי שיף הישראלית.

המקהלה האופרה המורחבת על ידי מקהלת אנקור נשמעה מצוין לכל אורך האופרה. את מפיסטופלה שר רמז צ'קבילדזה. זמר בס מרשים. יש לו קול רענן וגמיש מאוד יחסית לזמרי בס אחרים וקולו מרשים ונוכחות בימתית טובה. מכיוון שאיננו צריך להיות מרושע הוא איננו מגזים ולא מנסה להיות שטן טיפוסי.

לקרלו שיבלי ששר את פאוסט הייתה איזו בעיה בתחילת האופרה, אך אחר כך כשקולו התחמם ונפתח הוא נשמע היטב.

את מרגריטה שרה לריסה טטוייב שאת יכולת הזמרה שלה אנו מכירים. היא מרשימה הן כזמרת והן כשחקנית. אם כי הייתי מעדיף את סצנת המוות שלה קצת יותר נוגה ולירית.
אני חייב לומר שזה איננו הצוות שיופיע בבכורה או בחלק מההצגות ולכן ייתכן שצוות אחר יישמע אחרת לגמרי.

עומר ולבר בן ה26 ניצח על האופרה במיומנות והיה מעניין לשמוע מנצח חדש היכול להפיק דקויות מהתזמורת.

ישנה איזו בעיה שלא הצלחתי להניח עליה אצבע בהפקה הזאת. מרגע מסוים העניין במתרחש הולך ומתעמעם. זה לא הופך להיות משעמם אך משהו קורה וייתכן שהבמאי לא הצליח למצוא דרך להביא לבמה את הכוונות האינטלקטואלית שבטקסט. ואולי מפני ששלוש שעות וכל כך הרבה תמונות שונות הן מעט ארוכות מדי לצפייה באופרה שלא מוכרת דייה בפעם הראשונה.

אך שלא יובן לא נכון. האופרה בהחלט מהנה.