"ג'וני הלך"- יהונתן גפן, תיאטרון הקאמרי

מאת: אלי ליאון

יונתן גפן, סופר ומחזאי מוערך ידוע בכתיבתו החריפה, לפעמים פרובוקטיבית עם נימה פוליטית ברורה. הוא כעת מציג תיאטרון הקאמרי את מחזהו החדש "ג'וני הלך" שאינו שונה מכך ואין לי ספק שגם הוא יעורר ויכוח בנושאים שהוא דן בהם.

סגנונו כאן יותר מעודן, לא בוטה,צריך לחשוב כדי לחדור לעומק כוונותיו.

הנושא הוא השכול. היש הילה לשכול שאסור לגעת בה, האם אנו לא מגזימים בהתייחסות ל-"נופלים" בשדה הקרב. האם אנו עושים אידיאליזציה ממנו. האם אנו מתייחסים אל המוות כפולחן?

האם המתים היו מוצלחים יותר מהחיים? האם יש להעדיף אותם - את המתים על החיים?

שאלות רבות נשאלות במחזה. אך המחזה אינו נותן תשובה אם כי אפשר לדעת מה התשובה המשתקפת ודעתו של המחבר שהיא ברורה ופסקנית.

"ג'וני הלך" - תיאטרון הקאמרי

יש במחזה סמליות בין שם המחזה למשקה האלכוהולי הידוע, "ג'וני ווקר". ישנה הקבלה סרקסטית בין ההתמכרות למשקה האלכוהולי לבין ההתמכרות שאנו מתמכרים לשכול, להלל את הנופלים, לסגוד להם.

המחזה עושה דה-לגיטימציה של השכול, הוא שולל מיתוסים. הוא הורס במקצת את ההילה למוסד, לצבא, לסגן שר בממשלה בהצגת האבא שמילא תפקידים אלו בעברו.

אנו הפכנו לחברה שבחרה בהערצה למות ולא לחיים, חברה שהיא בעיקרה דיכאונית.

בראיון שגפן נתן הוא אמר "בארץ קיימת עקידת יצחק. אם החלום של אבא זה שתיהיה בסיירת צנחנים אז זה קצת חלום שתמות".

אינני רוצה להגיב ולהתייחס  למשפט זה וכל קורא יתייחס אליו בעצמו וכרצונו...

לא יכול להיות שכול כללי שכול משותף. כל אחד עם הכאב שלו . כל אחד שבנו נפל האבא אשם שלא שמר על בנו. אשם בזאת שאוהב יותר את המת על החי.

אין כוח במות ואין להתגאות בה.

המחזה יוצא נגד הלאמת היגון,השכול.הוא פרטי וחייב להישאר כזה.

היש הגיון שהמוות במלחמה קדוש והחיים במקום שני.

לאחר שהרחבתי את הדיבור על הרעיונות שבמחזה שחלקם מרומזים בלבד, חלקם גלויים וחלקם מסקנות מתבקשות מהנאמר בו, הנה כמה דברים גם על ההצגה עצמה.

כהצגה היא טובה מאוד. בימוי (אלדד זיו) טוב, מעניין, קצבי ביותר. אינו מדגיש את הרעיונות הרבים יתר על המידה אלא מאפשר לצופה לחשוב, להעמיק, ליהנות מההצגה ולהתחיל להרהר עליה בעוזבו את התיאטרון והגיעו הביתה.

הליהוק טוב מאוד. הטיפוסים השונים עוצבו בקפדנות.

בטי (אילנה באואר) היא "המבדרת", האתנחתא הבאה כדי לתת לקהל זמן לעקל את הנאמר , לבדרו, ליצור הצגה גם בידורית. באואר עמדה בכישרון רב במשימה זו. היא חיה, היא נושמת, היא מצוינת. היא סוג של תמימה מטומטמת. גונבת את ההצגה מכולם. 

המחזה שזור פזמונים המושרים על ידה בבר בכישרון רב.

למיטב ידיעתי זה תפקידה הראשי הראשון בתיאטרון מקצועי.

יוסף כרמון בתפקיד האבא הוא ניגוד מוחלט לה. הוא שתלטן, אכזר אך גם מבין את מצבו המתדרדר. הוא חי בעבר, עם עתיד לא ורוד. הוא גס רוח, טועה בשם של בנו וקורא לחי בשם המת כי אותו אהב יותר.

אשתו, עליזה משוחקת ע"י גאולה נוני, שנעים היה לראותה.

הגיבור הראשי במחזה הנו גבריאל (יפתח קליין).מות אחיו התאום רצח את החיים שלו.

הוא הורס את עצמו כי לדעתו הרס עצמי יותר אנושי מאשר להרוס אנשים אחרים כפי שאביו עשה לו באהבו את הבן המת על הבן החי.

משחקו טוב מאוד אם כי התפקיד סובל מחוסר התפתחות.

יש סמליות מה בזאת שדמותו של רפי (ארז כהנא), הבן המת, מתבונן בנו לאורך כל ההצגה מתוך צילום הנראה כ"חי" גם מתבונן ,גם מדבר ולפעמים יוצא מהמסגרת .

רגעים ארוכים ארז קפוא בתוך המסגרת עד כדי כך שאין אפשרות להבדיל בין המצב כשבמסגרת נמצא הוא וכאשר במסגרת נמצאת תמונתו.

אין אנו מאפשרים לשכוח את המת את הנופל והוא תמיד איתנו.

גליה (שרה פון שוורצה) אשת הן רפי והן גבריאל טובה מאוד. חופשייה, נמרצת, חברותית.

יום הזיכרון זה היום של המתים. שירי התוגה שאנו החיים שרים ביום זה באים כדי לנחם את עצמנו.

המתים אינם זוכרים את החיים שלהם אך זוכרים את המוות שלהם.

ימי הזיכרון הם הפרומו למלחמות הבאות שלנו. 

עיצוב הבמה הופקד בידיה של רות דר שבנתה תפאורה נאה, יעילה ושימושית חצויה לשנים. חדר אחד הבר שם מושמעים הפזמונים ושני חדר המשפחה.

המוסיקה שהושמעה הייתה ערבה לאוזן וחוברה ע"י יוסי בן נון.

בליווי השתתפו שלושה נגנים מצוינים נדב רובינשטיין/טל בלכרוביץ, זיו ריינר, אדם וסלבסקי.

לראות או לא לראות: מחזה עם רעיונות לא שגרתיים. הצגה מעולה מבוימת ומשוחקת היטב.