מי מפחד מוירג'יניה וולף - אדוארד אלבי- הקאמרי

מאת: אלי ליאון

הסופר אדוארד אלבי, יליד ארה"ב, אומץ בהיותו ילד קטן על ידי משפחת אלבי, שהיו בעלי תיאטראות בניו יורק.

הוא התפרסם בהיותו בן 32 כאשר פרסם את מחזהו הראשון "סיפור גן החיות"

היום בגיל 82 הוא נחשב לאחד מגדולי המחזאים החיים .

הוא כתב מעל ל-45 מחזות בהם הוא מתייחס לא באהבה יתרה אל החברה האמריקאית ובייחוד אל הנשים שבה.

בתחילת שנות השישים פרסם את המחזה" מי מפחד מוירג'יניה וולף" שבמרוצת הזמן הפך למחזהו המפורסם והמוצג ביותר בעולם מבין מחזותיו .

בעקבות ההצלחה גם הוסרט והפך לסרט קופה בכיכובם של אליזבט טיילור וריצ'רד ברטון.

השם וירג'יניה וולף הנו שם של סופרת אנגליה שהניחה את היסודות לתנועה הפמיניסטית ובעצמה "אוהבת נשים". בקראו את המחזה בשם זה אולבי רצה בעצם לרמוז על פחדו האישי מנשים . 

התוכן קצר .זוג אמריקאים, פרופסור בשם ג'ורג' (גיל פרנק) הנשוי לבת נשיא האוניברסיטה, מרתה (ענת וקסמן) ,ללא ילדים, משלים את עצמם שיש להם בן ,אשליה שאולי היא המלכדת במקצת את בני הזוג והמחזיקה את הקשר ביניהם..

הם מארחים באמצע הלילה זוג צעיר, ניק (ירון ברובינסקי) והאני (נטע גרטי) שפגשו במסיבה באוניברסיטה.

תוך כדי שתית אלכוהול בלתי פוסקת מתגלים יחסי בעלי הבית ,הזלזול והעלבונות אחד כלפי השני וחיי המשפחה של הזוג הצעיר.

הוא אינו מוסרי יותר והוא מסגרת הנסבלת באין ברירה.

המחזה הנו חדירה חופשית ללא רחמים וללא התחשבות בחייהם של שני זוגות בעזרת כמויות עצומות של אלכוהול המטשטש את חושיהם אך נותן דרור לסודות כמוסים ואמת חיים.

כתיבתו של אולבי ריאליסטית, אמיתית ללא כחול וסרק, ישירה.

העולם אכזר וגם הפרט כלפי בן או בת הזוג.

למרות שהמחזה נכתב לפני שנים רבות הוא אקטואלי עד היום כאשר המתואר בו נעשה גרוע יותר עם הזמן.

רמתם האינטלקטואלית הגבוהה של הגיבורים מביאה לכך שהם מסוגלים לומר את האמת ולא להתבייש לתאר את מצבם האמיתי בפני אנשים שהם בעצם זרים להם לחלוטין.

יש הרואים במחזה אלגוריה על ארה"ב כמדינה.

זאת לא הפעם הראשונה שרואה אני את המחזה, שהוצג כ 5 פעמים בארץ ולראשונה בקאמרי , אך  זו ההפקה שהרשימה אותי ביותר. ראיתי ביצועים ובימויים טובים אך הפעם ההתרשמות הייתה המרשימה ביותר.

אינני יודע אם הסיבה היא הבימוי המיוחד או המשחק הטוב אך החוויה הייתה החזקה והגדולה מכל החוויות שחוויתי כאשר ראיתי בעבר את המחזה.

מיכה לוינסון שביים, תירגם וערך  את המחזה הפעם,  בנה את המתח שבו עם עליות וירידות כמטוטלת והרבה שיאי מתח כגרף העולה ויורד , דבר שגרם לצופה להיות דרוך כל הזמן ויחד עם זאת אפשר אתנחתא קצרה כאשר המתח ירד לסירוגין לצורך בנית נקודת שיא חדשה.

לוינסון תרגם את המחזה תרגום מצוין ועשה עיבוד שהתרכז בעיקר וקיצר קטעים לא משמעותיים  רבים, שעשו אותו קומפקטי יותר, מרוכז יותר ומרשים יותר.

כל זה בנוסף לפרטים קטנים רבים והריאליזם שבו אפשרו לרבים מהקהל לראות את עצמם במקום השחקנים.

הבימוי והדרכת השחקנים היו מלאכת מחשבת מתחילת המחזה ועד סופו.

התפאורה והתלבושות-נטע הקר היו נהדרות. דירה יפה מטופחת. היו בה ספרים רבים כיאה לפרופסור, רהיטים איכותיים, ציורים מיוחדים וכמובן בר משקאות עשיר עם אלכוהול המשחק תפקיד נכבד במחזה.

התלבושות היו בהתאם למעמד בעלי הבית והזוג הצעיר, כאשר הן מייצגות גם את אופייה של כל דמות. מרתה-בעלת הבית- בגדים סקסיים, פרובוקטיבי-סולידי, ג'ורג'-בעל הבית- ספורטיבי שמרני אלגנטי, ניק-הצעיר-חליפה מודרנית אפנתית ואשתו האני-בגדים סתמיים כמוה.

משחק כל המשתתפים היה מצוין כאשר רוב ה"עול" נפל על וקסמן ופרנק הנהדרים שהשלימו איש את רעהו והווו זוג מושלם כשני פרטנרים על הבמה, בניגוד לזוג שבעלילת המחזה.

ענת וקסמן  גילמה את תפקידה בתנופה ,בתקיפות ובאנרגיה רבה. עוד מרגע כניסתה נראתה כועסת, שתלטנית, מעליבה שאינה בוחרת במילים שלה.  היא הייתה מלאת טענות ויחס משפיל ומעליב אל בעלה. היא הייתה מלאת תסכולים, כאב ותשוקה ,עשתה זאת בצורה נהדרת ועברה בקלות לדמותה השנייה, ברגעים המעטים בה היא נמצאה,  כאישה רכה, אוהבת, מתחשבת. היא הייתה מלאת חיים לכל אורך ההצגה.

וקסמן במשחק מצוין הייתה רגע רצינית , רגע משעשעת ורגע ברוטאלית.

גיל פרנק היה שקט, כנוע, משלים עם התנהגות אשתו, רציני,מחושב. יחד עם זאת עקיצותיו היו לא פחות חדות מאלו של אשתו. הוא גם ידע לנחם, לחבק ולהעניק חום.

בכל זאת הייתה אהבה כל שהיא בין בני הזוג אך אוי לאהבה כזו...

ירון ברובינסקי היה נבוך בהתחלה,  מופתע מהסיטואציה אליה נקלע ויחס המארחים ביניהם  אך במהרה הבין את המצב, השתלב היטב ושיתף פעולה בנעשה.

הוא היה שובב, שאפתן המוכן לכל כדי לקדם את הקריירה שלו.

נטע גרטי הייתה שברירית, נחבאת אל הכלים, ללא רצון ברור משלה. התנהגותה ונוכחותה היו מינוריות ובכך הייתה טובה מאוד.

לראות או לא לראות: הפקה ריאליסטית מקסימה. בימוי מעולה ומיוחד למחזה לא חדש שהפך לקלאסיקה. משוחק מצוין של כל הצוות. המלצה חמה מאוד.