"משפחה חמה" - ענת גוב ועדנה מזי"א- תיאטרון הקאמרי

מאת: אלי ליאון

זאת קומדיה הבאה להנעים את זמנם של הצופים בחודשי הקיץ החמים ולאפשר להם בידור פשוט, לא מתוחכם ביותר עם עלילה שהתפתחותה אפשר לנחש עוד ברגעים הראשונים מתחילת ההצגה.

משתתפים בהצגה שחקנים ידועים ומפורסמים של הקאמרי כגון רבקה מיכאלי, יוסי גרבר, אוהד שחר לצד מיכל בלנקשטיין, לימור גולדשטיין, שרית וינו-אלעד, דינה סנדרסון ו-עידו רוזנברג, שכולם בני אותה משפחה.

כולם משחקים מצוין וכל אחד מגלם את תפקידו על פי האפיון המיוחד של כל טיפוס וטיפוס.

"משפחה חמה". צילום: יח"צ הקאמרי.

הבימוי הפעם, בגלל אופי המחזה, כמעט סטאטי.

המשפחה מתאספת לארוחת ערב שישי ורוב הזמן כל המשתתפים נמצאים מסביב לשולחן האוכל כאשר בעלה של מלכה (רבקה מיכאלי), שנפטר לפני זמן רב (יוסי גרבר), רוחו מופיעה מפעם לפעם להסביר כביכול את העלילה ומטייל בין הדמויות .

טריק בימתי זה- רוח של מת המופיעה בדמות שחקן חי, כאשר תמונת הנפטר תלויה על הקיר, חוזר גם בהצגה זו למרות שבמקביל מוצגת בקאמרי הצגה נוספת בבימוי דומה...

תוך כדי הארוחה מלכה מחלקת הוראות לכל אחד ואחד מה להביא לליל הסדר המסורתי כשכל המשפחה תתאסף אצלה.

אחת הבנות -מאשה מודיעה שלא תוכל לבוא כיוון שהיא נוסעת לחו"ל.

מלכה השתלטנית, שהיא האימא והסבתא של המשתתפים, אינה מוכנה לקבל פגיעה במסורת, רואה בזאת כוונה לפרק את המשפחה, יוצאת מגדרה, אומרת "את זורקת אלי פצצת אטום ביום שישי בערב כשאת מודיעה שלא תבואי לליל הסדר" ומגיבה בהמשך בצורה לא רציונאלית.

אומרת היא "חשבתי רק על דבר אחד איך להציל את המשפחה האהובה שלי"

יש הרבה אמת בכל המתרחש על הבמה אך הבעיה היא שהכל מוגזם.

לא מציאותי ביותר. לא אמין, וכפי שאמרתי, אפשר לנחש הכל מראש.

פה ושם יש הברקות אך זה לא מספיק.

 אי אפשר לבחור קרובי משפחה ואת המשפחה יש לקבל כדבר מובן מאליו שאי אפשר לשנות.

ילד אינו יכול לבחור את הוריו, אח את אחותו או ההפך. הדבר היחיד שאפשר לבחור במשפחה הוא בעצם הבחירה לבחור בעל או אישה בכוונה שקשר זה יצור משפחה.

לאור זאת בני המשפחה חייבים לוותר מפעם לפעם איש לרעהו ואם לא עושים זאת המשפחה אינה יכולה להתקיים.

מלכה אינה מבינה זאת. היא רוצה להיות המחליטה היחידה ומשתמשת ברעיונות מטורפים כדי שהמשפחה תישאר מלוכדת.

יש הרבה אמת בהצגה, אך צורת ההגשה, שגובלת לפעמים בסוריאליזם, אם כי כל דבר בפני עצמו יכול לקרות והוא חלק מהמציאות שלנו, אך כל המקריות, כל ההגזמות, כל התעלולים, יוצרים, לדעתי, הצגה לא אמינה, הצגה שטחית, הצגה שמטרתה להצחיק, הצגה שמצלמת מציאות במנות גדולות יתר על המידה.

אמנם יש הרבה אמירות נכונות אך, כאמור, הכמות מוגזמת.

אציין כמה מהדברים הנכונים השזורים בעלילה:

קורה שאתה רואה בהורה שלך מטרד.

איך אפשר לאהוב כשאת נותנת לנו להרגיש אשמים

אתם לא עושים כרצוני-החלטתי לשנות את הצוואה שלי.

אצלך המשפחה זה מאסר עולם בלי חופשות ובלי חנינה.

צריך לשלח אותך לבדיקת לב כדי לבדוק את הרוע.

חופש זו המצאה של היפים מסוממים

בחיים לא הרגשתי כל כך עבד כמו בחג החרות

אין לב שבור יותר מלראות חצי משפחה

אני עוזר לך בזאת שאני מבזבז את הכסף שלך

אתה מתחתן עם כל המשפחה

בלי תו נכה על המכונית אני מרגיש נכה

השיגרה החזיקה את עם ישראל 2000 שנה

מלכה תפסה את השלטון. כל מה שצריך זה אויב מבחוץ והכל מסתדר.

התפאורה והתלבושות הם של אורנה סמורגונסקי.

תמונה ענקית של עץ המשפחה. לפניה שולחן ארוך ובצד תמונה של בעלה של מלכה שהלך לעולמו.

הקווים ישרים, בהירים. האוירה שמחה.

התאורה-קרן גרנק, מאירה היטב דרך מסך שקוף את הנפשות הפועלות כאשר מצאו מכסה בבית השימוש.

האם זו קומדיה שנונה, מציאותית? לדעתי מציאותית במידת מה כן, הרבה אנשים יזכרו שהיו במצבים דומים ויראו במשתתפים את עצמם, אך שנונה אני בספק.

נכון בקומדיה צריך להקצין צריך להגזים אך הכל במידה ובגדר ההיגיון.

בטוחני שיש הרבה אנשים שאוהבים קומדיות ובידור מסוג זה.

זאת הצגה הבנויה כך שכל אחד ימצא בה משהו כרצונו.

המשחק של כל המשתתפים עומד על רמה גבוהה ביותר.

רבקה מיכאלי, שתיאטרון הקאמרי הפך בזמן האחרון למקום הקבע בו היא משחקת, מלוהקת בתפקידי אישה מבוגרת, סבתאות בעיקר, והיא עושה תפקיד זה היטב ובכישרון רב.

היא הופיעה בקומדיות רבות וניסיונה בהן רב.

גם במחזה זה אנו רואים אותה מגלמת תפקיד זה של אמא וסבתא היטב עם כל הגוונים הנחוצים בהתאם לאופי התפקיד.

היא יודעת את תפקידה. אינה מפריזה , אינה מגזימה והדמות שהיא מגלמת יוצאת אמינה, נכונה, אמיתית וכנה.

יוסי גרבר מגלם את תפקידו בצורה מצוינת. כאן תפקידו כפוי טובה. אין לו עומק או התפתחות. הוא כמעט אפיזודי, אפשר לומר. הוא אינו תורם למחזה ולדעתי מיותר ולא מוסיף לו.

אוהד שחר-אריה -הבן של מלכה הוא טיפוס נכנע, פסיבי. הוא "חי ונותן לחיות לאחרים". אין לו רצון משלו וקל להובילו. הוא רופא פרונטולוג (רופא העכוז). מקצוע שנבחר על ידי המחברת במטרה להצחיק. למרות שיודע שהוא מהווה מטרה לניצול ע"י האחרים, הוא השלים עם זה למען השקט והשלווה. כל זה משוחק היטב על ידו.

הנכד-עומר-עידו רוזנברג- היפי מתורבת המתעקש שיקראו לו חליק חזר כמובן מהודו ושינה את שמו, הביא משם כלה זרה שאינה יודעת עברית ומתרגם לה באנגלית עילגת את דברי הנוכחים כדי להצחיק, כדי לשעשע ...

הוא הישראלי החדש המחפש את קסמי העולם ומאמץ חלק מהם.

הספקתי לראות את רוזנברג בכל התפקידים אותם גילם בתיאטרון המקצועי עד כה וכן בזמן לימודיו ונראה לי שיכולתו עדיין לא מנוצלת מספיק.

על מאשה-הבת הסרבנית (שרית וינו-אלעד) אפשר לומר: "מים שקטים חודרים עמוק". בתחילת ההצגה היא פסיבית, לא מדברת רק שומעת, יושבת בקצה השולחן כמעט לא נראית עד להודעתה שאינה באה לליל הסדר ואז היא הופכת לאישה בעלת טמפרמנט הרוצה להביע את עצמאותה ואי תלונה ברצון האם. היא גרושה בת 53, גיל המתאים לדעתה לצאת לעצמאות...יש תהפוכות בתפקידה והיא מגלמת תהפוכות אלו היטב ובכישרון.

תמרה (דינה סנדרסון), הנכדה, גילמה היטב את היותה קצינת מג"ב שעומדת על משמרתה ויחד עם זאת מראה את הגיחוך בהתנהגותה. היא הייתה מלאת חיים ורצון טוב. נהניתי מאוד ממשחקה.

מירי (לימור גולדשטיין) -אשת אריה, הייתה טובה כאישה אקסצנטרית במקצת מודרכת ע"י פעולות למענה.

נטלי (מיכל בלנקשטיין), הזרה, הייתה טובה בתפקידה הקטן והייתה משקיפה מהצד של זר המתבונן במשפחה יהודית, אולי מוזרה בעיניה ומעשיה.

לראות או לא לראות: אין לי ספק שיש קהל רב מאוד לקומדיות מסוג זה וההצגה, לא חשוב מה יכתבו עליה, תזכה להצלחה ולאורך חיים רב. ביצוע טוב מאוד של המשתתפים.