"הרדופים"- מאור זגורי- סמינר הקיבוצים

מאת: אלי ליאון

נעים לראות הצגה ב"סמינר הקיבוצים". תמיד יהיה בה משהו לא שיגרתי, לא קונבנציונלי משהו חריג.

ברוב ההצגות שראיתי הדגש היה על התנועה, על המשחק, על הבימוי המיוחד וכדבר משני בלבד המלל, הדו שיח.

ההפקות היו בדרך כלל מיוחדות, הפקות שכמעט ולא רואים בתיאטראות אחרים.

למרות כל זאת משתוקק אני לראות בסמינר מפעם לפעם גם הצגה "רגילה" שבה הדו שיח יהיה העיקר ללא תעלולים ופעלולים.

כותב הוא בתכניה על שיח ההרדוף: "יכולתו להתפתח באור וצל , עמידתו בזיהום ובאקלים קשה הפכו אותו לצמח תרבותי....שעליו ופרחיו רעילים ובנשירתם מרעילים את האדמה ומונעים מזנים אחרים לפרוח".

בזאת דומה חבורת הילדים שברחו מהמלחמה והרוצים ליצור מדינה שבה יחיו חיים חדשים עם חוקים חדשים של כנות, טוהר, חברות, אהבה, תום נעורים ושכולם יהיו שווים.

אלה בערך הנושאים בהם עוסק המחזה הזה.

עם תחילת ההצגה אנו כבר רואים שמשימתם לא תושג. הם סוקלים באבנים ילד שגנב אוכל כדי לשרוד.

בהמשך היחסים ביניהם מתערערים, האהבה אינה אהבה טהורה, אין שוויון, יש רצון להשתלטות והסוף הוא כפי שהמלחמה שבחוץ .

התוצאה של מלחמת המבוגרים והילדים היא זהה.

המחזה נוצר בשיתוף כל השחקנים שיצרו דמויות שונות מאופיינות היטב והמחבר יצר מהם את המחזה.

שני טור ו-אורטל שוטלנד עיצבו היטב את התפאורה והבגדים כמתאימים ביותר לסוף העולם, להרס ,החורבן והלכלוך של המלחמה.

התאורה, מאיר אלון, הייתה טובה מאוד ויצרה קסם מסוים.

לתנועה - מירי לזר ולכוריאוגרפיה תפקיד חשוב בהפקה והיא עומדת על רמה גבוהה, למרות שלפעמים חוזרת על עצמה אך בחן.

התנועה מעניינת ותוך כדי יוצרים המבצעים תמונות יפות ומעניינות.

יש במחזה אמירות שונות,ביקורת מרומזת על תופעות  במלחמה או הקשורים בה,פרודיות עדינות.

בחוץ מלחמה . הילדים מסתתרים ממנה בתיאטרון שננטש אך גם ביניהם מלחמה. האם המסקנה היא שאין לברוח ממנה?מלחמה יש בכל ובצורות שונות.

הילדים ברחו מההורים ומשתחררים מהמלחמה.יש מלחמה בחוץ אך הם לא רוצים להלחם.רוצים תיאטרון.

טבע האדם זה דבר מטמטם. אם הפצצה לא תפעל יצטרכו לגדול.

בנוסף שזורים במחזה "משחקי מילים" כגון "קטן וכלה" וכו'

"אני לא גנבתי רק שמתי את האוכל כך שרק אני יודעת איפה כי אם לא אוכלים מתים."

בחוץ מלחמה. בפנים מלחמה התקווה נגמרה לכולם וכך גם החיים...

כאשר המנהיגה עוזבת מחוסר אהבה כנראה יש אנרכיה.

האכזריות של הילדים כאכזריות הגדולים אם לא גדולה יותר.

"הבחור גנב אוכל והענשנו אותו.גזל אוכל מאיתנו והוא מת.

אין למשתתפים שמות אלא רק מספרים. בתכניה מצוינים כולם ברצף ללא ציון תפקידו של כל אחד ואיחד.

אם אינך מכיר אותם אינך יודע מי משחק מה.

אציין בשמות כמה מהם שהתרשמתי במיוחד אם כי כולם כאמור שחקו היטב.

אדוה שרון-אילן הייתה ילדה תמימה טובת לב וגילמה היטב ילדה שמנה מלאת מרץ וחן.

מיטל פרץ-המנהיגה הייתה ילדה קשוחה, שתלטנית  אך יחד עם זאת צמאה לאהבה וגילמה את תפקידה ברגש, בטבעיות ובצורה משכנעת.

יהונתן מגון תחילה נשמע לי מדקלם את הטקסט בלאקוניות מסוימת אך בהמשך מצאתי שזה חלק מהתפקיד ,חלק מהתנהגותו,חלק מתמימותו.אצפה לראותו בתפקידים אחרים.

יולי סקר משחקו היה טוב ותנועותיו משכנעות.

אהוד כהן הרמתי- נהניתי מאוד ממשחקו.

עמית לוי משחקה היה טוב.

עוד השתתפו אייל צ'יובן, נעמה בסון, ג'ודית מרגי וניר גנור שכולם היו ראויים לציינם כל אחד בנפרד.

זאת הצגה בעלת תוכן המתארת את המציאות בצורה מסוימת פסימית ביותר.

לראות או לא לראות: הצגה מיוחדת,תיאטרון שונה, מעניינת, מבוימת בקצב וחן נעורים ומשוחקת היטב  שכדאי לראות.