"רחובות לאוהבים"- ניקו ניתאי - תיאטרון "קרוב" ת"א

מאת: אלי ליאון

ניקו ניתאי, יליד בוקרשט, הנו דמות רבת פעילות בשטח האמנות בישראל. הוא אחד השחקנים הותיקים היום .

הוא גם במאי,שחקן קולנוע וטלוויזיה, מחזאי ועוד.

ב-1982 יסד את תיאטרון הסמטא אותו ניהל עד שנת 2000, נאלץ לעזבו ומיד לאחר מכן יסד את תיאטרון "קרוב" הפועל עד היום בתחנה המרכזית החדשה.

במהלך חייו הקים גם את תיאטרוני "בית-הובן" ו "תה-אטרון בית" שנסגרו.

הוא מחלוצי תיאטרון השוליים-פרינג' ואימץ ואיכסן להקות פרינג' רבות בתיאטרוניו.

בצורה זו תרם ותורם רבות להתפתחות, גילוי ועצם קיומם של רבות מהלהקות ,היוצרים, המחזאים המשוררים ואנשי התרבות שנחשבו ע"י הממסד והעירייה לחריגים, לשוליים, לא חשובים ושלא זכו להכרה והערכה המגיעה להם ובכך הוסיף ותרם לתרבות התיאטרון בכלל ולת"א בפרט.

הוא אינו אוהב את הביטוי שוליים כי זה מעליב ומבריח קהל וזה פוגע בתיאטרון.

ניקו ניתאי. צילום באדיבות תאטרון "קרוב"

ניקו עושה בתיאטרון את מה שמעניין אותו ,מה שהוא אוהב .יש משהו חריג ,מיוחד,איכותי במעשיו ועבודתו, לכן טעמו לעתים קרובות נראה כחריג ושונה מטעם הממסד והעירייה. היו לו מאבקים בממסד התיאטרלי אותו עזב בסוף שנות ה-70.

ניקו שואף לחופש אמנותי דבר שאינו קיים בממסד כי שם יש מחסומים רבים ואילוצים בהם האדם כפוף לממונים שלו שאינם מאפשרים חופש עשייה.

למרות זאת פעמים רבות הוא נאלץ להתכופף, להתקפל, לבקש, להתחנן כי בסופו של דבר הממסד הוא הקובע.

בימים אלו מתקיים בהנהלתו ויוזמתו פסטיבל "מחזאים מקוללים". מחזאים שלא הלכו בתלם, שלא התחשבו בממסד ופעלו בצורה חופשית ואינדיבידואלית. הם היו חריגים. הממסד לא "חיבק" אותם.ביניהם אפשר לציין את יוסף מונדי, עמוס קינן, חנוך לוין בראשיתו, ניקו ניתאי ואח' שמחזותיהם מוצגים בפסטיבל ורבים אחרים.

במסגרת הפסטיבל ראיתי את "רחובות לאוהבים" מאת ובביצוע ניקו ניתאי.

מי הם האוהבים-אנשי אמנות חשובים ומוכרים שאוהבים ושהממסד לא זיכה אותם בהכרה המגיעה להם ושאין רחוב על שמם.

אפשר לראות במחזה סוג של אוטוביוגרפיה של ניקו כמתואר לעיל המתארת את חוסר ההערכה, הביורוקרטיה , האי הבנה והזלזול באמנות ובאנשים שאינם הולכים בתלם, החריגים "עושי הצרות" בשטחי האמנות השונים.

המחזה הנו מונולוג אחד ארוך שהוא בעצם סיפור חיים, סיפור תיאטרון השוליים, סיפור של האמנים החריגים, הלא מקובלים , המעיזים והלא מובנים על ידי ההמונים.

יש בו הרבה אהבה לתיאטרון, לאמנים החריגים, למשוררים שלא הבינו אותם, לאטימות הממסד, לפקידים שלא הבינו והתערבו באמנות, לצנזורה שפחדה מכל חריגה מהמקובל.

הוא מלווה בסרטי וידאו וצילומים והדגמות מעניינות וחשובות מהנאמר.

רואים ומרגישים שלניקו הדבר איכפת, נוגע בו רבות. הוא סובל מכך, זועם, כואב לו כי כך מתייחס הממסד אל התרבות, אל האמנות, אל החריג, אל היוזמה.

החריגות לא מקובלת בעייריה ובממסד.

ניקו משתמש במטפורות ובסטירה לעתים מרומזת בעדינות יתרה. ההצגה מסבירה את יחס הממסד ,העירייה אל התרבות, אל האמנים , אל תיאטרון הסמטא ואליו כמנהלו.

אומר הוא בהצגה "באים לראות אותי כדינוזאור ששרד".

יהושוע "הפרוע" היא הדמות במחזה. הוא החריג , השחקן שהפך למטאטא רחובות באין לו ברירה. הוא מטייל בעיר ורואה את התיאטראות הקטנים שבשוליים שנסגרו ונעלמו כגון "הזירה","זווית" "העונות","בימת השחקנים", "המרתף", "נוה צדק" ואחרים. כולם לא יכלו להתגבר ולנצח את הממסד. הם התחילו כמורדים וגמרו כתפרנים.

דבר זה צריך לשמש אזהרה ולקח למורדים בפוטנציה.

הוא ממשיך לטייל ואינו מוצא רחובות על שם אמנים שהיו נכס תרבותי אך לא זכו להכרת הממסד בגלל השקפות, חריגות,מרדנות וכו'.

אמנות לא נותנים לנהל בידיים של אמנים. אמנות זו חריגות ,זה לא סעיף תקציבי.

ניקו מצטער על כך .הדבר גרם לו לעגמת נפש, להסתבכויות בינו לבין הממסד הוא שילם על כך אך שמר על עצמאותו ויחודו.

יצירה מחוץ לממסד זה לוקסוס הפרטי של האמן. תיאטרון עני זו בחירתו.

רבים לא הבינו אמנים אלו, לא ידעו איך להתייחס אליהם, איך "לאכול" אותם. 

רבים הם קטעי הוידיאו והתמונות שערך אודי אלפסי. העיצוב נעשה ע'י יאיר גרינברג ועזרות הבמאי היו איריס  בן יאיר ועלמה סיון

ההצגה בנויה בצורה הומוריסטית, קצת סרקסטית לפעמים. היא מוגשת על ידו בחן ,בעצמה רבה בקלילות מסוימת למרות רצינות הנושא הכואב.

המחזה נאמרים בו דברים חשובים ביותר. הכל נאמר,  כאמור, בצורה עדינה מאוד לא בוטא ורבים מהקהל שאינו מעורה בנושא לא יבין על מה מדובר, לא יבין את הביקורת המרומזת, את המצב שהיה ועדיין קיים.

ראיתי את הקהל ביציאתו בתום ההצגה. חלקו היה אדיש ולא אכפתי וחבל.

 לראות או לא לראות: מחזה שהינו  מטפורה, אלגוריה ואמירה שיש בהן חשיבות רבה, מבוצע היטב שכדאי לאוהבי האמנות, הממסד ולכולם לראות.