תעלולי סקפן-מולייר-החאן-אולם מתנ"ס רוזין

מאת: אלי ליאון

הוא נפטר בשנת 1673 על הבמה בשחקו באחת ממחזותיו "החולה המדומה" מבלי שהקהל הרגיש בדבר בחשבו שזה חלק מהמחזה.

את "תעלולי סקפן" כתב שנתיים לפני כן כאשר היה בשיא יכולתו.

תוכן הקומדיה הוא:

שני בחורים אוהבים שתי בחורות עניות אך הוריהם יש להם תכניות אחרות עבורם. סקפן משרת תחמן עם תעלוליו ויד הגורל מצליח להביא את הקומדיה לגמר מפתיע וטוב כרצון הבחורים.

ראיתי את ההצגה באיחור מסיבות שאינן תלויות בי  ולאחר שהיא כבר הוצגה כשלושה חודשים.

היא מלוטשת, הכל מדוייק, הכל במידה, הכל במקום. הצחוק, החיוך באים מהמשחק, ממצבים מעצמם מבלי שיהיה צורך בבדיחות המכריחות לרדת מתחת לרמה מסוימת.

קשה הרבה יותר לשחק קומדיה מאשר מחזה מסוג אחר וכאן שחקני החאן מוכיחים שוב שהם טובים מאוד. הם התנהגו כאילו הם לא רציניים, כאילו הם מתנהגים בטבעיות במצבים השונים אך הכל היה מחושב, הכל היה מוקפד, מתוזמן ומתוכנן בפרטי פרטים והתוצאה הייתה מעולה.

הבמאי אודי בן משה ביים את הקומדיה בקלילות, בהברקות מסוימות ובקצב הנכון.

יפים ומקוריים היו הרעיון והשירים הפותחים ומסיימים את המחזה בהם מוצגים המשתתפים והיוצרים של המחזה וההצגה.

ההפקה והבימוי דמו לסימפוניה מתוזמרת היטב עם מנצח מעולה שהצליח להוציא צלילים ענוגים שהיו תאוה לאוזניים ולעיניים.

לא היו לי עד כה הזדמנויות רבות לראות את משחקו של ויטלי פרידלנד.

כאשר הוא פתח את ההצגה עם הצגת השחקנים חשבתי לעצמי שהחאן נתן הזדמנות לשחקן צעיר להופיע בתפקיד אפיזודי קטן ומה רבה הייתה הפתעתי שהוא קיבל בעצם את התפקיד הראשי. הוא לא אכזב וביצע אותו בוירטואוזיות מרשימה ומוצלחת ביותר.

הוא היה פרחח, שתלטן, משרת, עוזר, שקרן, נוכל, רמאי, תככן שאין כדוגמתו. השתמש בשפתו, בדיבור מהיר, בגופו, במימיקה וכל רמ"ח איבריו כדי להצליח בכל אלו והצליח בגדול.

יש לו קסם אישי רב, קלילות, גמישות ומה לא.

ארז שפריר שיחק את סילבסטר- משרתו של ארנסט בהתפרצויות רגעיות מקסימות מלאות הומור, הדר ויופי.

אריה צ'רנר ויהויכין פרידלנדר היו נהדרים כשני האבות.

השתתפו עוד במשחק מצוין כבנים יואב היימן ואודי רוטשילד, שמרית לוסטיג ונילי רוגל כבנות.

הכל בהצגה היה מושלם החל בתרגום של נתן אלתרמן שנוספו לו פה ושם הברקות  מוצלחות,המוסיקה הנהדרת של קרן פלס שהשתלבה היטב עם הרוח הקלילה והעליזה של המחזה, התלבושות המקסימות בשלל צבעים מהתקופה, הפאות הנהדרות שהוסיפו שארם לדמויות, עיצוב הבמה ששלט בה הצבע הלבן שחור של פרידה קלפהולץ-אברהמי והתאורה המיוחדת והשובבה של רוני כהן.

זאת הייתה הפקה של קומדיה הכתובה בסגנון הקומדיה דל ארטה שלא עסקה בעניינים העומדים ברומו של עולם אלא ביחסי אבות ובנים האקטואליים כל הזמן.

לראות או לא לראות: שעה וחצי של הנאה מושלמת מלאת צחוק, חן, קצב ובידור על רמה גבוה ביותר. המלצה חמה כאש.