"למה לא באת לפני המלחמה"- דורון-ברנובסקי- יורם לוינשטיין

מאת: אלי ליאון

אמש ראיתי את ההפקה של הסטודיו לאמנויות התיאטרון של יורם לוינשטיין שנעשתה עפ'י ספרה של ליזי דורון שהנו אוטוביוגרפי הכולל התרחשויות מהמציאות והדמיון.

המחזה נכתב ע'י עינת ברונובסקי ובבימויה של חגית רכבי-ניקוליבסקי.

שם המחזה כשם הספר "למה לא באת לפני המלחמה".

הספר יצא לאור ב-1998 וקיבל פרס יד ושם לזיכרון השואה.

הספר כבר הועלה כהצגת יחיד בתיאטרון תמונע לפני כמה שנים וכן בחו"ל כולל גרמניה.

כעת הספר מועלה כאמור כמחזה רב משתתפים בביצוע שחקני שנה ג' של הסטודיו של יורם לוינשטיין.

הכותרת של הספר והמחזה יש בה כדי לרמוז על התרעומת כלפי דור השואה. מדוע דור זה ישב באפס מעשה, מדוע לא הבין את העומד להתרחש, מדוע לא נקט באמצעים כל שהם כדי להציל את עצמו אלא חיכה וסמך על הגורל והנס.

המחזה מאפשר להבין את רגשות הדור השני לשואה, את היחס שלו לניצולים ואת הרצון להשתחרר מהמועקה ומהעבר.

אומרת הבת על אימה- "הלוואי שתמותי כבר".

המחזה הנו סיפור על העבר, על ההווה באין עתיד.

אליזבת הבת-נעמה שטרית גדלה בצד  אמה הלנה-דינה סנדרסון השותקת, מלאת טראומות השואה ,שלא איפשרו לה חיים סדירים.

המחזה מתאר את האווירה בבית.

כאשר רואים  את ההצגה מרגיש אתה צורך הן לבכות והן לצחוק ואלו אחדות מהסיבות לגדולתו של הספר והמחזה.

בחצר הבית ברח' הניצחון פינת הגבורה-שמות רחובות מלאי משמעות-פוגשים את הלנה ,אליזבת ושכנותיהן.

הלנה אישה אינטליגנטית יודעת מה היא עושה ורוצה, אך טראומות העבר מהשואה משפיעות על חיה ועל בתה החיה עמה.

התנהגותה שונה. לפעמים ברוטאלית, לפעמים נגד ההיגיון . היא נראית כ"משוגעת" בעיני האחרים וכל זה בעקבות מה שעברה.

היא דואגת לבתה בדרכה שלה.זאת דאגה שאינה ניתנת לבת לגדול בתנאים רגילים ואוירה רגועה.

אין אפשרות לעבור את השואה ולהישאר שפוי כי התקופה והמעשים בה היו לא שפויים.

הפגיעה בהלנה היא עמוק פנימה בנשמתה, בהתנהגותה.

היא אינה אוכלת מרור בפסח כי אכלה בשביל 7 דורות. היא לא צמה בכיפור כי כבר צמה מספיק.

ההצגה מלאת רגש, תאור של הדור השני לשואה שמצד אחד מתחשב  אך מצד שני רוצה לחיות את חייו הרגילים משוחרר מהעבר ותוצאותיו.

המחזה הנו עדות חיה ומציאותית של רגשות הבת  על חייה ועל בעיותיה הנובעות מהיותה דור שני לניצולת שואה.

רבה הציניות וההומור השחור הנובע מדברי הלנה בהצגה.יתכן והם אלו שסייעו לה לנסות ולחיות חיים רגילים במידת האפשר לאחר מה שעברה ולהתייחס בהתאם , אם כי ברצינות גמורה, על קרות לה בשואה.

הדור השני אינו שותק הוא מגיב ,הוא רוצה חיים נורמאליים, חיים משלו, בלי לפגוע בניצולים שהם הקרובים לו ביותר.

יש אימות מינורי בין דור השואה לבין הישראלי החדש הדור השני הצעיר הצברי.

כאשר נכתבים ספרים או הצגות על נושא השואה, בדרך כלל הם עוסקים בשואה עצמה או בניצולים עצמם. ספרה של ליז עוסק בדור השני  ותוך כדי כך מזכיר את העבר.

ההצגה מלאת רגשות והשחקנים בהדרכתה המצוינת של הבמאית ,כל אחד לפי דרכו ובצורה הטובה ביותר, מביעים זאת.

דינה סנדרסון נהדרת עם המבטא הגרמני -פולני שסיגלה לעצמה במיוחד עבור הצגה זו . היא חדה ,החלטית, מדויקת ומראה בהתנהגותה ותנועותיה כוח , עוצמה ,זקיפות קומה ואפילו בטחון מסוים.

היא עקשנית , שומרת על עקרונותיה, על הרצון לתת לבת חיים טובים עפ'י הבנתה והשקפתה.

נעה שיטרית הנה נערה הרוצה חיים משלה, משוחררים מהעבר.היא מייצגת מצוין את הדור השני דור המתחשב אך יחד עם זאת הרוצה לשכוח.

רכבי ביימה את ההצגה בקצב, באתנחתאות הומוריסטיות מעולות ההופכות אותה למרתקת, לקלה לצפייה ויחד עם זאת רצינית, בעלת עומק, חשיבות, ענין ומעוררת למחשבה.

המשתתפים הנוספים בהצגה בתפקידים אפיזודיים קצרצרים ולפעמים שחקן אחד מגלם כמה תפקידים כאלו שכולם מבוצעים היטב ,הם לפי הסדר שבתכניה לירז חממי, מיטל אבני, רעות אקרמן, נועה אילתי, איתי פלג, אסף נימוי, ארז רגב ושני בן סימון.

התפאורה-מיכאל קרמנקו- חצר בית עם כבלי כביסה עליהם סדינים, מפות וכו' הכל בלבן, משמשת רקע מנוגד ומתאים ביותר לנושא החשוב והרציני שבהצגה. התלבושות והאביזרים עוצבו על ידי אולגה מרון,התנועה-עמית זמיר, התאורה-עדי שמרוני והניהול המוסיקלי -שי בן-יעקב.

לראות או לא לראות: הצגה חשובה, ביצוע ובימוי טובים מאוד. שונה, מעוררת למחשבה ומומלצת ביותר.