"מי דואג לילד"- טום סטופארד - תיאטרון חיפה

מאת: אלי ליאון

לא כל יום מחזאי מפורסם כמו טום סטופארד (ממוצא צ'כוסלובקי) משתף פעולה עם מנצח מפורסם -אנדרה פרווין (ממוצא גרמני-יהודי עם שורשים רוסיים) כדי לכתוב מחזה .

המחזה הנו "מי דואג לילד", המתאר חיים במדינה דיקטטורית כברית המועצות.

המחזה נכתב בעקבות שיחה ששוחחו השניים עם איש שחווה על בשרו את המתואר במחזה.

מתנגד המשטר בתקופת בריה"מ נכלא (הוכנס לריפוי) לבי"ח פסיכיאטרי .הכוונה הייתה לא לשחררו עד שלא יודה שהתנגדותו למשטר נבע מאירוע נפשי אצלו.

השלטונות נוקטים באמצעים פסולים להשגת מטרתם ובכך לא "מרפאים" את האיש הבריא אלא פוגעים בעצם בבריאותו ובנפשו אם לא מסכים לתנאיהם.

לשם כך נערכו אשפוזים כפויים כדי להכריח אדם לתת הצהרה שהיא ביסודה שקר.

מתעוררת השאלה של מי  ידו על העליונה? האם של  העיקרון או השקר?

"מי דואג לילד" צילום: אלי ליאון

עזרו למתרגם היותו הן מתרגם והן מוסיקאי , דבר שהוסיף רבות למחזה מיוחד זה. התרגום מעולה. הוא שמר על עקרונות הבסיסיים שבמחזה והתאים ותירגם לעברית גם דברים נסתרים שלא כל אחד יכול לראות ולהרגיש ללא הסבר מוקדם.

דוגמה לכך הנו שם המחזה. באנגלית הוא יוצר מונח מוסיקלי וכך גם השם בעברית.

"מי דואג לילד" הנן התחלת שמות תווים מוסיקליים -מי דו-לה.

בגלל אופיו של המחזה הדורש תזמורת שלמה -40 איש בהפקה זו ושחקנים ,לא רבים המקרים שהמחזה מוצג בעולם .

אמנם פרווין חיבר גם גרסה לתזמורת קאמרית קטנה מאוחר יותר, אך זה לא עזר בהרבה.

טוב עשה תיאטרון חיפה שמעלה את ההצגה, שמהוה אתגר לא קל עבורו  שתוצאותיו מתברר מעולות.

טוס סטופארד ניגן על משולש כאשר היה בגן הילדים. הוא חשב לכתוב על נגן משוגע החושב שיש לו תזמורת.

הפגישה המקרית שימשה לו סיבה לכתוב על עוותי הפסיכיאטריה בבריה"מ.

כך נוצר החיבור בין הנגן המשוגע לבין האסיר הפוליטי החולקים חדר משותף בבית החולים הפסיכיאטרי.

שאלות רבות במחזה. מה עדיף לאדם אכפתי המתנגד לדבר מסוים, האם לוותר כאשר נשללת חירותו או להישאר נאמן לעקרונותיו?

האם מבחינת האתיקה הרפואית מותר להפעיל לחץ פסיכולוגי על אדם כדי להשיג את מה שהממונים רוצים מבלי לדאג לבריאות האדם אלא להתחשב בממונים ובשלטונות?

האם האדם של היום מוכן ויכול לוותר על חייו וחירותו למען מטרה ,למען העיקרון?

הדילמה בין הטובה האישית לבין טובת הכלל במקרים כאלו גדולה.

הפסיכיאטריה והרפואה במשטרים מסוימים משמשות כאמצעי לדכא את הפרט ,לדכא את האישיות ולהחזיר אותו לדרך הנכונה ממנה סטה.

המחזה מתאר את השימוש לרעה שעושה משטר ברפואה כדי לקדם את מטרותיו.

כל מתנגד למשטר הוא "משוגע" כי הוא מתנגד לדבר טוב ,לדבר הנעשה למען הכלל (לפי הבנת המשטר) ואז יש הצדקה לטפל בו בבי"ח פסיכיאטרי כדי ל"רפא" אותו משיגעונו, כי סטה מהדרך הנכונה.

במחזה השאלה "מי דואג לילד" זו שאלה שאין לה בעצם פתרון במחזה. האם האבא שיצטרך לוותר על עקרונותיו, על הדרך בה הוא נלחם במשטר, בעוולה, באי הצדק והדיכוי האכזרי של האדם, את רוחו והחופש או המדינה החושבת על העתיד, על עקרונות הצדק לפי הבנתה, על הקרבת הפרט למען הכלל , למען האידיאה, למען מה שהיא חושבת (אולי) לטוב ולצודק לאזרחיה.

הבימוי של משה נאור מחושב עד הפרט האחרון. רבים הם קטעי ההומור השזורים בעלילה למרות הנושאים הקשים. המחזה קל לצפייה. הוא מרתק, מרגש ביותר עם קטעי מוסיקה שלא קוטעים את העלילה, אלא משלימים אותה, ומהווים חלק ממנה.

המוסיקה שכתב פרווין היא בעיקר מוסיקה מודרנית עכשווית נעימה מאוד לאוזן. יש בה הן מהרומנטיקה , הן מהחריג והן מהמלודיות הרוסיות.

הבימוי מאוד מתומצת. סצנות מתרחשות באותם המקומות, התפאורה-לילי בן נחשון מינימליסטית כאשר עיקר התפאורה מספקת התזמורת היושבת על הבמה. התחלת וסוף ההצגה מעניינים מבחינת הבימוי.

בהתחלה התזמורת על הבמה היא כביכול מנגנת אך לא נשמע כל צליל. ההצגה מסתיימת כאשר הנגנים עוזבים אחד אחד את הבמה עד שהיא נשארת ריקה לגמרי והמוסיקה כל אותו זמן ממשיכה להתנגן.

משחקם של כל ששת השחקנים טוב מאוד .

דורון תבורי בתפקיד המתנגד - האסיר הפוליטי עקשן, שומר על עקרונותיו ואינו נכנע. הוא מרתק ומרגש הן בקטעים בהם הוא מדבר והן בקטעים שהוא שותק ומביע את דבריו בשתיקה.

נורמן עיסא בתפקיד המשוגע הוא המניע את המחזה. הוא המוביל אותו והכל מתרחש בעצם סביבו.

גם הוא עקשן אך מסוג אחר מאמין שיש לו תזמורת ואינו מוכן לוותר עליה גם כשבמציאות היא אינה קיימת. משחקו מעולה.

מיכאל כורש הוא הרופא שמצד אחד מבין את דרישות השלטונות ומצד שני רואה בהבנה את המטופל שלו ומנסה לעזור לו באם הוא יעזור קודם לעצמו.

 אילן תורן בתפקיד אפיזודי קצר ביותר מגלם את תפקידו בצורה הטובה ביותר.

שירי אידלסון –הילד, היא רגשנית, מלאת בעיות שצריכה לפתור.

ירדן בר כוכבא היא המורה, המלמדת את הילד סדר ומשמעת.

בתוך המחזה ישנם כמה מחולות בכוריאוגרפיה כמעט מטורפת מעולה מאת מרינה בלטוב בה רוקדים 9 רקדנים-אקרובטים לצלילי מוסיקה לא שגרתית וביצוע מעולה.

בארץ המחזה כבר הוצג לפני כ-30 שנה בתיאטרון הקאמרי.

הוא נכתב ב1977 ושנתיים לאחר מכן הייתה הבכורה בתל אביב.

זאת הפקה שייהנו ממנה הן אוהבי המחזה הטוב והן אוהבי המוסיקה הטובה.

לראות או לא לראות: חוויה לראות את ההצגה. ביצוע ובימוי מעולים. הצגה המתארת מציאות שהייתה ויכולה בנקל לחזור מחדש. תעודת כבוד לתיאטרון חיפה.