זריקת פטריוטיות לווריד – "סודי ביותר"

גדי סוקניק

בעיתוי "נפלא" של הערוץ השני, לאחר הנאום הכל כך נכון ומדויק של דויד גרוסמן בעצרת לזכרו של רבין, גדי סוקניק ביטל זאת במחי יד, כשהזריק לווריד קצת פטריוטיות ובעיקר כוחניות לוחמנית שמנוגדת לדבריו, בתוכנית "סודי ביותר" על היחידות המיוחדות של צה"ל.

דויד גרוסמן נאם נאום מדהים בעצרת הזיכרון של רצח רבין, נאום ליבראלי, רציונאלי ושקול שבו קרא לעשיית שלום גם בלית ברירה, כיוון שבקרוב מאוד תתפתח עוד מלחמה ועוד יותר קשה, כיוון שלדידו, החובבנות הטרוריסטית של האויבים תהפוך במהרה לקשה. לכן, הוא קרא כי מספיק במלחמות, כי לא במלחמה תיפתר הבעיה. ולעומתו, גדי סוקניק העלה מיד לאחר מכן בערוץ 2 תוכנית ספישל מיוחדת, תוכנית שנועדה, לאחר המלחמה בלבנון השנייה, שלא הייתה מוצלחת, בלשון המעטה, להחזיר לציבור את האמון בצבא, להציג כי בכוחה של המדינה לפתור הכל בכוח הצבא, להראות שיש עוד למדינה יחידות איכותיות שמסוגלות לפגוע בכל מטרה. כי כוחנו עוד במותננו ולכן על כל צרה נשיב באותה מידה.  

באותה נימה לוחמנית, שדורשת מכה חזקה עוד יותר על כל מכה שהמדינה מקבלת, גדי סוקניק שאל את עמי איילון איפה הפעולות הגרנדיוזיות שמאחדות את כולם, המבצעים הגדולים כמו חיסול נסראללה המתבקש, כמו אירועי העבר- המבצע של דיראני, אנטבה ועוד. ועמי איילון השיב שישנן עדיין פעולות. מופז הזכיר את המבצע של "קארין איי". ביבי האשים את המודיעין ודרש הפתעה וצמצום הזירה – והכל נסוב במונחים כל כך לוחמניים, המתאימים ומתבקשים בתוכנית לוחמנית ופטריוטית זו. מילה לא נאמרה בעד השלום והשלווה, בעד התפשרות ומחשבה לטווח ארוך על כל הנעשה.

"סודי ביותר" תוכנית משעממת שמחדשת מיתוסים ישנים

התוכנית הייתה גם דיי עד מאוד משעממת. היה זה פאנל של פוליטיקאים שצורפו לדיון באולפן. היו אלו ביבי נתניהו - קצין בסיירת מטכ"ל, שאול מופז - שר הביטחון לשעבר שפיקד על סיירת צנחנים והיה גם סגן מפקד סיירת מטכ"ל, ועמי איילון - לשעבר ראש השב"כ ומפקד חיל הים, שפיקד על שייטת 13.

כלומר, התוכנית שילבה, עם המידע והתמונות של הלוחמים, פוליטיקאים לוחמניים, אנשים ביטחוניים, שאמורים היו לבוא על תקן אנשי מקצוע מיומנים, אך אלו רק אוששו וחיזקו את הדעה הבעייתית והלא נכונה בחברה כי רק אנשי צבא מתאימים לפוליטיקה ולמשרות ציבוריות בכירות אחרות, כיוון  שאלו אנשים שעשו דברים חשובים ורציניים למען המדינה. לכן, מכאן שוב הובן כי כל פוליטיקאי אחר, לא "בר דעת" וחשיבות כמו אותם יוצאי צבא בכירים, לא מתאים לתפקידים של ניהול המדינה -  ור' ערך עמיר פרץ, שדווקא יכול היה להביא רוח ומחשבה שונה, או כל פוליטיקאית אישה שמייד חושבים כי היא לא מסוגלת לתרום באותה מידה.

ובאותו עניין, גדי סוקניק גם התעניין לשאול אם זה הרציונל אז למה דווקא אנשי השייטת לא נמצאים בתפקידים בכירים לעומת הלוחמים האחרים, שהם באופן ברור ולכאורה מובן מאליו, נדרשים למשימה של ניהול המדינה. עמי איילון ענה יפה שהם, לעומת הלוחמים האחרים, לא אנשי "הנעת אחרים", אלא הם מתמודדים כזאבים בודדים. ובכל זאת אף אחד, כמובן, לא הכחיש שזה לא נכון, שזה בסך הכל מיתוס מטופש שיש לנפצו- לא רק לוחמים בכירים מסוגלים לנהל את המדינה ואת התפקידים הבכירים בשאר התחומים. הם רק מקבעים דפוס מחשבה אחד שלא בהכרח נכון ומתאים.  

הפטריוטיות, אישוש וחיזוק מיתוסים, והתפיחה על השכם הייתה עיקר התוכנית. לשם כך אבי דיכטר הוסיף וטען כי לספילברג יש עוד הרבה מאוד מה ללמוד על המבצעים של סיירת מטכ"ל.

גם הכתבה על עמנואל מורנו ז"ל, הלוחם הסודי והאגדי, שאסור לפרסם עליו כמעט דבר, הלוחם האלמוני, הגיבור ברמה עולמית, רק הוסיפה עוד חיזוק לאגו הצבאי-ישראלי שאנו יכולים לטפוח על השכם ולומר כי בקרבנו לוחמים עלומים שעושים עבודת לחימה מופלאה. שמקריבים חייהם למען המדינה ולשם כך דורות נוספים צריכים ללמוד ולהמשיך במגמה, כך שגם במותו הוא ממשיך לקדש את הצבא ולאשש את מיתוס הלוחמים.

גם מותו ההירואי של רועי קליין אישש וחיזק את מיתוס "אחד בשביל כולם" שכבר כמעט והתמוסס בחברה הישראלית, כשקליין קפץ על הרימון וכך הציל את חבריו ליחידה בגופו שלו. ואין מה לומר, באמת דבר מופלא שלא קיים עוד במדינה. סוקניק פשוט ביקש לחזור שוב ולפאר את המיתוס הזה המעורער.

התוכנית ביקשה להזכיר ולהכיר לצופים על קיומן של יחידות מיוחדות וכל כך סודיות, שעליהן עלינו לסמוך בעתיד. כלומר, אנו יכולים להירגע ולהבין כי יש הרבה בצבא שלא התגלה גם במלחמה האחרונה ולכן אסור לנו לזלזל בכוחה של המדינה. כך, התוכנית לכאורה הציגה וחשפה לראשונה יחידות מסווגות, אך לדעתי, ברמה הכללית, התוכנית לא חידשה דבר עבור כל יוצא צבא, גם לזה שבילה במשרדים בעורף ולא היה הוא לוחם מן המניין. לא באמת נחשף משהו חדש שלא ידענו או ניחשנו שהדבר קיים.

מלבד זאת, היה מעניין לשמוע את השיח הצבאי "החסלני" עם הכינויים השונים שניתנים לאויבים כמו המושגים "ברחן" ל"מבוקש" שבורח ממעצר פתע של "מסתערבים" ו"גופות", לטרוריסטים שעדיין חיים, להם אורבים ובקרוב, בשאיפה, אכן יהיו מתות.

ובתוכנית עצמה הסתפקנו, רק כדי לספק את התשוקה לקצת צילומי וידאו שלא הוצגו מעולם, בהרבה צילומים למעלה, ממבט המזל"ט, בצילומים בשחור לבן, מפוקסלים ומאוד לא איכותיים, שלא כל כך מבינים מה רואים (לכן הוסיפו חצים ועיגולים), בצילומים ישנים וכבר דהויים מתחילת שנות התשעים, באילוסטרציות של פעולות ובשידורים חוזרים של מהדורות החדשות שדיווחו על הפעולות. לא משהו שלא היינו מסתדרים בלעדיו. אבל זה מה שהעם למעשה דורש ומה שהטלוויזיה במהותה צריכה לספק –תמונות, וזה כבר לא משנה באיזה איכות.   

לכן, סך הכל התוכנית הייתה זריקת אמונה לווריד של חולה קשה שכבר לא כל כך מאמין בצבא ובכוחו להציל את המדינה מכל אויביה מסביב. הייתה זו תוכנית פטריוטית וכוחנית שמקדשת את כוח הזרוע ואת המכה שכנגד. חבל שבאותו פורום פוליטיקאים-לוחמים שהיה בין הכתבות לא נאמרו גם דברים אחרים על מציאת דרכים נוספות להגיע לפתרונות.