|
|
|
|
מאמרים אחרונים של מתן אהרוני - הקולנוע החרדי הגברי חי וקיים - "24/7 הדור הבא" – חיקויים תמיד יהיו פחות טובים - "וויפ-אאוט", "101 דרכים לעוף משעשועון", ושאר תוכניות הבידור – ההפסד הוא העיקר לרשימת המאמרים המלאה של מתן אהרוני |
מרחק נגיעה מאת: מתן אהרוני סדרת הדרמה החדשה "מרחק נגיעה" (יום שלישי, ערוץ 2, רשת) עושה טוב בנשמה. כיף לראות כי ישנה גם סדרה שיצאה מהביצה התל אביבית, נטשה את הצעירים הבורגניים, את אלו שאותם מכנים שינקינאים, שלא מודאגים מדבר זולת יחסים מושלמים בין המינים. גם בסדרה זו היחסים הם עיקר העניין אך סביבם מתגלות דמויות "שקופות" שלרוב לא נראות, בטח שלא במרכז העלילה ובטח שלא בצורה חיובית וטובה. חוץ מזה הסדרה גם מבטאת סימפטום של חברה במצוקה בעקבות אובדן הילדות שמוצג בה.
הסדרה מציגה את המתרחש בבניין משותף בפאתי בני ברק, שבו מצטלב גורלן של שתי משפחות שתהום פעורה ביניהן. בדירה אחת חיה משפחת ברמן, משפחה חרדית שעומדת לשדך את הבת הבכורה, אך עדיין צעירה עבור אביה ובכלל, רוחל'ה, לחתן מיוחס. לדירה ממול נכנסים שכנים חדשים - משפחת מינץ, משפחה חילונית מרוסיה, שהגיעה ארצה בעקבות הבן הבכור זוריק, אשר היגר תחילה לבדו. אהבתם האסורה והנואשת של שני הגיבורים הצעירים מובילה להתנגשות חזיתית בין שתי המשפחות, וחושפת את הדעות הקדומות והגזענות ההדדית המושרשות בחברה הישראלית. זהו סיפור של סערת רגשות, תשוקה ואהבה בלתי אפשרית, המניע את הסדרה כולה ומטלטל את עולמן של כל הדמויות. הסדרה מתארת את ההתמודדות של שתי המשפחות עם משברים, שקרים וסודות, ופותחת לראשונה צוהר לעולמם של מהגרים, מבלי לייפות את התמודדותם עם תחושת הזרות בסביבה עוינת. האם תנצח אהבתם של זוריק ורוחל'ה את המכשולים התרבותיים והחברתיים העומדים בפניהם? לעומת סדרות אחרות שעוסקות באותה התמה, הפעם מתגלה הפריפריה במלוא הדרה, שאליה כבר הייתה בעבר הלא רחוק "נסיגה" ברוכה, אך נדמה כאילו הסדרות של השנה שוב חוזרות למרכז התרבותי (שאין מה לעשות, במצבנו הוא אכן המרכז האמיתי) של המדינה - לתל אביב, בלי לשתף מרכזים תרבותיים אחרים שקיימים במדינתנו הקטנה והשסועה. אם בעבר הייתה "מהפכה" בתכנים ופנו בצעד מבורך וחשוב להצגת חייהם של האנשים בפריפריות, בעיקר בסרטים הישראלים, אך גם בתוכניות הטלוויזיה כמו בסדרה המעולה "המשאית", שוב חלה השנה חזרה לעיסוק בחייהם של צעירים תל אביבים רגע לפני הקמת משפחה. כדי לאזן את אותה חזרה לבירה התרבותית, לתל אביב, סדרה זו יצאה קצת החוצה ממנה, חמש דקות נסיעה ממנה, לעיר השכנה בני ברק, שם מתנהלים חיים אחרים של קהילות ואנשים שלא מרבים להיות מיוצגים - של חרדים. אל אותם חרדים נכנסו, בזכות מחירי הדירות שעדיין נותרו שפויים לעומת תל אביב, הבועה הנד"לנית (שבה לא נראה כיצד היא תתפוצץ ותחזור לשפיות מחירים), קבוצה נוספת שגם היא כמעט ולא מיוצגת - המהגרים חסרי האמצעים – עולים מברה"מ לשעבר, המכונים בעגה מכלילה וגזענית, רוסים. את שתי קבוצות תרבויות אלו, החרדים והמהגרים מחבר המדינות לשעבר, מציגים בסדרה בצורה ריאליסטית ולא מחנפת, מתייפייפת או מתנכלת.
מתגלה כי גם בקרב החרדים ישנם גם אלו התחמנים שיעשו הכל כדי למכור נכסים ולא יכבדו בסוף הסכמים, כמו אותו מתווך תחמן שלא מתקן את המעלית, שמתכחש להסכמים בעל פה שהבטיח וכד'. כך גם הנישואים בשידוך מתגלים כמהולים בהרבה פוליטיקה וכספים עתידיים כמו השידוך של רוחל'ה עם כץ, שיבטיח לאח של אביה תרומות לישיבה שלו ויבטיח את עתידה הכלכלי של משפחתה. כך גם המהגרים מברה"מ לשעבר מתגלים כלא בדיוק מרוצים מהעלייה ארצה, עם הקשיים שבעזיבת החברים, העבודה המכובדת (האב כרופא מנתח, שבטח בהמשך ימצא עצמו בישראל מנקה רחובות או שומר בכניסה לקניון) ואת שאר המשפחה המורחבת, למרות האנטישמיות ברוסיה שהניעה לבסוף את המשפחה להגר ארצה. לכן, ברוכה היא סדרה זו שמציגה מרכזים תרבותיים שונים בפריים טיים, בסדרה ראויה, שעשויה היטב מכל הבחינות – משחק מעולה על ידי שחקנים מקצועיים, עריכה וצילומים איכותיים עם תאורה ריאליסטית ונכונה שמוסיפה לאווירה המנוכרת שנוצרת. ומלבד הרבדים הגלויים של הסדרה, שנעשו גם בהכוונה של "צו פיוס", אשר חותרים להציג את הקבוצות התרבויות השונות שקיימות בארץ כחלק מהמרקם הכללי של החברה הישראלית, מתוך הסדרה מתגלה רובד נוסף – מתוך הסדרה משתמע מצב חברתי בעייתי – אובדן ילדות. אובדן הילדות, שמשתמע מהסדרה, מהווה, לדעתי, סימפטום לחברה במצוקה, לחברה שאיבדה מתמימותה, שחבריה הצעירים לא זוכים לחוויות של ילדים, לתמימות ולחיים בלי דאגות וקשיים. הפעם, בשונה מ-ניל פוסטמן, שכתב על אבדן הילדות (בספרו "אבדן הילדות", ספריית הפועלים, 1986), אין זה הדפוס, הטלוויזיה ואמצעי התקשורת בכלל, שמובילים לקיצור חיי הילדות, אלא אלו התנאים החברתיים שמובילים לקיצור ילדותם של הצעירים.
צעירים וילדות בכלל זה דבר תרבותי וזמני. לדעתי, ילדים של הורים בורגנים, בעלי אמצעים, ממרכז המדינה אך גם מהפריפריה העשירה, דווקא ממשיכים את ילדותם לאורך שנים. כלומר, הם דווקא מאריכים את חייהם התמימים, חסרי הדאגות, בלי עיסוק בפוליטיקה, בלי דאגה לקיומם ולעתידם, בלי להקים משפחות רגע לאחר הצבא או אפילו לפניו, וגם לאחר הצבא, שאמור לבגר אותם, הם ממשיכים להרגיש עדיין ילדים שרוצים לחוות רק חוויות של הנאה, של עיסוק בעצמי, בלי שום דאגה. לעומתם, הסדרה חושפת את מהלכו של אובדן ילדות שנוצר בקרב אוכלוסיות אחרות – אוכלוסיות דלות אמצעים, אוכלוסיות בקשיים, בשל מצבן החברתי (מהגרים) או אוכלוסיות שתרבותן לא מרשה להן להאריך את ילדותם של הצעירים (חרדים). כך רוח'לה נראית בסדרה, לפחות על פי הפרק הראשון, כילדה קטנה שעדיין לא מלאו לה 18 שנים. לשם הדגשה על עניין זה, אפילו אביה חוזר וטוען כי היא עדיין ילדה קטנה ואין הוא רואה בה אישה שאמורה להקים משפחה, אך על פי קהילתו החרדית, היא צריכה להיפרד ממשפחתה ולהתחתן בשידוך עם בחור צעיר נוסף. שידוך זה יבטל את ילדותה ויהפוך אותה לאישה צעירה, בעלת דאגות למשפחתה – לבעלה, לפרנסה ולתינוקות הקטנים, שלאחר תשעה חודשים יחלו להיוולד. כך גם מייצג הקהילה של המהגרים מברה"מ לשעבר, זוריק, הבחור הצעיר, כנראה איבד מזמן מילדותו. הוא זה שדואג לעצמו, כשהגיע ונשאר לבדו בארץ בלי משפחתו. כעת הם אמורים לעלות ארצה והוא מכין את כל הדברים לבואם – שזה בעיקר לשכור דירה זולה עבורם ולהכינה למגורים. גם הוא כבר אינו ילד, למרות שבמקום ובזמן אחר הוא היה עדיין מבלה במועדונים, חסר דאגות וקשיים. את אותו אבדן ילדות שחווים הצעירים בסדרה, אני מוצא, כאמור, כמהווה סימפטום לחברה במצוקה, חברה שלא מסוגלת לספק שלווה, בטחון ורוגע לחבריה, הצעירים. אובדן ילדות זה מייצג את חברתנו השסועה, חברה שבה קהילות שונות לא מצליחות להגיע להכרה ולהבנה אחד כלפי השני. ויותר מכך- זוהי חברה שאין בה בטחון בבית פנימה. לכן, במצב זה לא תיתכן לחבריה ילדות שלווה ושקטה, אלא ישנם בה רק דאגות של חוסר-בטחון – כלכלי, צבאי, פוליטי ומה לא. חברה שבכל רגע עלולים להתפוצץ אוטובוסים, קניונים, בתים ובה נופלות ללא הרף רקטות קטלניות, שבה העבודות כבר לא בטוחות ומחר עלולים למצוא עצמן משפחות ללא פרנסה, חברה שבה אין יציבות פוליטית ורק שחיתויות מהדהדות ונחשפות תדיר. במצב זה, אין סיכוי שהילדים והח'ברה הצעירים בחברה ימשיכו בחייהם השלווים, חסרי הדאגות, לחוות חוויות רק של אהבה והרבה אושר ושמחה. ולסיכום, כיף לראות שישנה סדרת דרמה שיצאה מהביצה התל אביבית, עם דמויות שכמעט ולא נראות. כיף לראות סדרה שלא מחניפה, מביישת או מאדירה קהילות שונות, אלא מציגה במבט ריאליסטי ומפוכח את חייהם, חיים שאינם כל כך וורודים ויפים ללא דאגות ומכאובים, אלא חיים קשים של השתלבות והתבגרות מהירה. כיף לראות סדרת דרמה כזו איכותית. כן יירבו!! *התמונות מתוך אתר הסדרה |
|
