ב-מנהרת הזמן

"מנהרת הזמן". טוני ודאג

 

שני מדענים אמריקאים אבודים במבוך הסבוך של העבר והעתיד, בפרוייקט ניסוי הראשון והסודי ביותר של ממשלת ארה"ב... מנהרת הזמן. טוני ניומן ודאג פיליפס מתעופפים להם חסרי שליטה לעבר הרפתקאות חדשות, אי שם במרחבי הזמן האינסופיים..."

("מנהרת הזמן". במאי: אירווין אלן)

בסתיו 66 יצאו לדרך שני חברים למסע בזמן, טוני ודאג ומאז לא חזרו. למרות שהסדרה הייתה בחברותא עם סדרות פסיכדליות אחרות כמו מסע לתחתית הים, אבודים בחלל וסטאר-טרק, היא הצליחה לשרוד רק עונה אחת מאחר והמפיקים חשו שהיא הפכה צפויה מידי.

אני נכנס לתוך מנהרת הזמן הפרטית שלי, הכל שחור לבן והכל בצבעים. טוני ודאג מתלווים אלי, עדיין בחולצת גולף ירוקה וחליפה אפורה, כמו תמיד לא חשוב איפה ומתי. מדהים איך הכל חרוט בזיכרון כל האפיזודות ההזויות שהשניים האלו הסתובבו בהם. אני רוצה לרחף איתם בזמן וגם אל תוך העבר שלי, לעבר הילדות.

אני רואה את שני הפראיירים האלה שבהתקף היסטרי קפצו אל תוך המנהרה וטבעו בתוך ים של היסטוריה מפליגים בטיטאניק. איך אפשר לשכוח את המקרה. שיעור בהיסטוריה עשו לנו. זה הזיכרון הראשון שיש לי מהטיטאניק, השני עם חלודה. ומה יש לטוני הלחוץ הזה, מה הדחפים הבלתי נשלטים האלה - הבנאדם צריך תרופות, מזל שיש את דאג בסביבה לדאוג לו, להציל את הפסיכי הזה מעצמו. ילד, פשוט ילד. ואלו בחדר בקרה - הגנרל, המדען ואיך אפשר בלי המדענית הסמיסקסית (איך הכל היה נטול ארוטיקה...) שכל הזמן מחפשים זוויות צילום חדשות כדי לקלוט את שני התיירים בפוזות מגרות. בחצי סיבוב כפתור נוכל לראות את דאג, חצי סיבוב נוסף גם את טוני, ואם נסובב עוד קצת נוכל לקלוט שידורי ירדן. נו באמת, תפסיקו להעביר ערוצים, תנו לראות בשקט.

אז הפרק הראשון היה טיטאניק, כולל רומן קצר ומשקה ראשון על חשבון הבית ואז פתאום נגמר בקפיצה של השניים למים, הקפאה בעזרת המדענים המהוללים והשלכה בחזרה למרחבי הזמן. והמוזיקה, אוח המוזיקה... הצבעים הפסיכאדלים... שנת 66...

פרק שני איך לא מגיעים בול לתוך חללית, היעד: מאדים. הטיסה הראשונה המאוישת למאדים, שנת 78, כמעט ושכחתי. טוב הייתי בן שנתיים בטח לא שמעתי את זה בחדשות. כשעשו את הסדרה עוד לא נחתו על הירח ואלה כבר נוסעים להם למאדים. שיבושם להם. טוב יש בעיה, מלחמה קרה, אינטריגות, מרגלים, בגידות כפולות, טירוף. מציאות כפולה, הכל קורה כפול שניים, אחד בחללית, אחד בחדר בקרה, מותחן זול ומתקתק. חמש נקודות. נגמר הדלק בדרך, בוא נעצור על הירח לתדלק, אולי נקנה גם סנדוויץ' מהקיוסק בתחנת הירח, שיהיה. גם זה נגמר בטוב (המצאת ההפי אנד), לא לדאוג.

מכאן נחזור למסעות היסטוריים הזויים יותר, טוני קופץ בזמן לכאן ולשם, ובסוף מוצא את עצמו מנסה לשכנע עדת המונית שאוחזת בלפידים מול כוכב שביט שעומד להתנגש בכדור הארץ כל רגע. הוא מאוד מודאג שכמה כורי פחם תקועים במפולת במכרה, הם דואגים שלא יהיה מחר. כמה סמלי. שניהם חכמים גדולים. תמיד משוכנעים שהם יודעים, נביאים חזקים. רק שכחו את ההשפעה שלהם על הזמן. וזאת בעיה רצינית. הרבה דברים נראים פשוטים עד שהבנאדם מכניס את עצמו למשוואה ורואה שהכל משתנה. קשה לאמוד את ההשפעה של עצמך על המציאות. אדם מכתים את עצמו על הסביבה.

כל שיעור היסטוריה כזה מוטבע בזיכרון שלי יותר מכל הלימודים בבית ספר ובתיכון יחד. משונה, כמה שהמשוואה בסדרה פשוטה, כמה שהכל נראה אווילי, מוקצן, וצפוי, ועדיין, נקלט כמו מים בחלב.

אני רואה קצת טלוויזיה היום, מאוד מתוחכמים, מאוד ציניים, טכנולוגיים, משוכללים, משמימים, נשכחים, מתאדים. זה שלא רוצים ללמד שום דבר, סתם לקשקש על החיים, משאיר את זה ככה תלוי באוויר, כמו כלום, בלי תוכן, בלי דמגוגיה, יופי, נהדר, שלום-שלום, מה נשמע? יופי, איך אצלך? יופי. הבא בתור.

נדמה לי שגם הפרקים הבאים בסדרה יהיו דפדוף אחורה בסרט של החיים שלי לתוך אפיזודה הזויה נוספת ששמורה אצלי עמוק בפנים. שרוט עליהם. לכו לכם טוני ודאג, צאו לבילויים.