מרחק נגיעה –"כבוד למגזר". רב תרבותיות בסדרה

סדרת הדרמה המעולה "מרחק נגיעה" נגמרה. הדבר נכון לגבי העונה הראשונה שלה. פרק הסיום היה עבור רבים אכזבה, כיוון שכפי שהסדרה רמזה מתחילתה, היה צריך להיות פה סיפור אהבה בין שני מגזרים שונים, החרדים וקהילת המהגרים, "הרוסים", שביניהם מפרידות כל כך הרבה תהומות תרבותיים. אך למרות השוני הרב ביניהם, עדיין חשבנו כי האהבה אמורה לנצח את כל המחסומים החברתיים והתרבותיים. אך לא כך היה. מה שהיה היה מצגת של חברה רב תרבותית שבתוכה קהילה מתכנסת וקנאית לעצמה.

מרחק נגיעה

גם החסות של "צו פיוס" רמזה כי צריכה להיות פה אחווה ושילוב בין המגזרים, הידברות כפי שהם מכנים זאת, אך לא כך היה – מה שנלמד מהסדרה הוא כי כל אחד צריך לכבד את העדה, את המגזר ואת הכללים והמסורות של תרבות הקהילה גם במחיר של פגיעה בפרט, כיוון שעל הפרט להקריב עצמו למען הקהילה. 

הסדרה בחרה להציג סיום שאינו ממש טראגי, כפי שסיפור רומיאו ויוליה מסתיים, למרות שרק אל רומן זה כל המבקרים מתייחסים לגבי הסדרה – אפילו היה נדמה כי בשלב מסוים, בפרק האחרון של הסדרה, השניים יכלו ואולי היו צריכים לקפוץ אל מותם מן המגדל שבו מנקה זוריק את החלונות, מהמגדל שבו הזוג נפגש גם בפעם האחרונה לפני חתונתה של רוחל'ה, אך לא כך היה. בסופה של הסדרה כל אחד הלך לדרכו, המשיך להיות כלוא בתוך הגטו התרבותי שלו - רוחל'ה חזרה לקהילתה החרדית וזוריק ממשיך עם משפחתו הרוסית, מבין כי לעיתים אין אפשרות לחצות בין הקהילות.

הסדרה דרשה להיות ריאליסטית ולכן סיימה כפי שסיימה. בעשייתה כן היא למעשה קידשה את הגישה הרב-תרבותית, שמקבלת בשנים האחרונות חיזוקים מסרטים וסדרות נוספים, כמו הסרט שלדעתי ייצג לראשונה את הגישה הרב תרבותית המתבדלת, "חתונה מאוחרת".

רב תרבותיות מהי?

הגישה הרב תרבותית היא, בהכללה, גישה שמכבדת את קיומן של קהילות תרבותיות שונות, אך בתוך גישה זו קיימות שלוש תת-גישות שונות, כפי שמציג אותן יוסי יונה (בספרו "בזכות ההבדל: הפרויקט הרב-תרבותי בישראל", הקיבוץ המאוחד. 2005):

האחת היא הגישה הרב-תרבותית הדינאמית. גישה זו מנסה להתגבר על מחדליה של מדיניות "כור ההיתוך" המסורתית בלי לוותר על יעדה המרכזי של מדיניות זו: יצירתה של חברה המאופיינת במידה רבה של הומוגניות תרבותית. כלומר, גישה מאמצת את האינטגרציה התרבותית כעיקרון הבסיסי שלה. היא שואפת ליצור קולקטיב הומוגני היונק זהותו התרבותית מהמורשת התרבותית של כל קבוצה וקבוצה תוך אימוץ עקרון האינטגרציה לכדי תרבות משולבת אחת. זו מכירה (באופן חלקי) בערכן של התרבויות הנבדלות הקיימות בחברה ושואפת לשמור להן מקום ומשמעות בזהות התרבותית המשותפת. כלומר, היא חותרת ליצור מורשת תרבותית משותפת.

לעומתה ישנה הרב-תרבותיות הליברלית. גישה זו טוענת לזכויות קיבוציות בדמוקרטיה הליברלית. גישה זו טוענת כי הכלה מלאה ושווה של קבוצות מיעוט בדמוקרטיה הליברלית תיתכן רק באמצעות ההכרה בשונותן התרבותית ובזכויותיהן הקיבוציות. לכן קיומה של קהילה בעלת מורשת תרבותית מובחנת היא תנאי הכרחי לבחירה אישית ולניהול חיים מלאים בעלי משמעות. כך הקהילה התרבותית למעשה מספקת את החומרים התרבותיים שעל בסיסם היחיד יכול לבחור באורך החיים המתאים לו ביותר.

הפרשנות השלישית לרב-תרבותיות היא הפוליצנטרית (מרובת המרכזים), הנובעת מתוך הגישה הפוסט-קולוניאליסטית. הפרשנות הפוסט-קולוניאליסטית של הרב-תרבותיות מבקרת באופן קיצוני את פרויקט המודרנה ואת הנחות היסוד שלו. פרשנות זו עוסקת ביחסי הגומלין החברתיים המושתתים על פרקטיקות שדפוסיהן יונקים מהיסטוריה ארוכה של דיכוי וניצול המאפיינים את היחסים בין העולם הראשון לעולם השלישי, דהיינו בין אירופה לעמים הלא-אירופאים. פרשנות זו מתמקדת במפגש שנוצר בין אוכלוסיות שמקורן באירופה לבין אוכלוסיות שמקורן בעולם השלישי תוך שימוש במנגנוני דיכוי המופנים כלפי אלה שמובנים כלא אירופאים ולא מערביים.

על פי גישה זו כדי לתת מענה לפרקטיקות תיוג אלה יש לפעול להנכחה מחודשת של נפקדי תרבות המערב ולמציאת שפה שבה ה"מוכפפים" יוכלו להשמיע את דברם.

הרב-תרבותיות הפוליצנטרית אינה מדגישה את הבטחת הזכויות הקיבוציות של קבוצות מיעוט בדמוקרטיה הליברלית, אלא את הצורך לשנות מן היסוד את יחסי הכוחות בין הקבוצות השליטות לבין הקבוצות הלא-שליטות. זו שואפת לבטל את המשוואה המבחינה בין מרכז לפריפריה על ידי הפיכת החברה האירוצנטרית לחברה פוליצנטרית, דהיינו חברת רבת מרכזים, שווים אך שונים.

רב תרבותיות מרובת מרכזים ב"מרחק נגיעה"

אהבה אסורה שקיימת בין שתי קהילות שונות. מתוך פרק 8 האחרון.

כמו בסרט הקולנוע הישראלי "חתונה מאוחרת" (דובר קוזושווילי, 2001), גם בסיומה של הסדרה "מרחק נגיעה" משתמע כי על הפרט להישאר בתוך הקהילה ולוותר על רצונותיו ואהבותיו למען הקהילה, שמבקשת לשמור על בידול והפרדה מלאה על ידי האיסור של "נישואיי תערובת" – נישואים בין זוגות, שלמרות ששניהם יהודים וישראלים, הם משתייכים לקהילה תרבותית אחרת.

במקרה של הסרט "חתונה מאוחרת" זה יותר ברור וקיצוני – משתמע כי אסור לגרוזיני להתחבר עם מרוקאית, אך גם ב"מרחק נגיעה" הדבר קיים – אסור לחבר הקהילה של מהגרים מחבר העמים להתחבר עם בת הקהילה החרדית. כל אחד צריך להישאר בתחום קהילתו הקנאית.

כך, בניגוד לספונסר של הסדרה, עמותת "צו פיוס", אשר דורשת הידברות ולמעשה את קיומה של תרבות אחת שמשלבת בתוכה סובלנות והבנה כפי הקהילות התרבויות השונות, משהו כמו רב-תרבותיות הדינאמית,  הסדרה הציגה את ההיבדלות ואת קיומן של קהילות שונות שלא מתערבבות. כלומר, הסדרה הציגה את הגישה הרב-תרבותיות הפוליצנטרית. על פי סיום הסדרה משתמע כי למרות הקושי שבדבר, יש להניח לכל קהילה תרבותית לעשות בשלה, לשמור על הבדלה ועל "טוהר התרבות" בלי להכניס לתוכה "זרים". אך מסיום זה אנו למדים גם על עוד כמה דברים:

ומה אנו צריכים להסיק מהסיום זה של הסדרה, על פי העונה הראשונה? משתמע כי כוחה של הקהילה גדול על החברים בה. כי על רוחל'ה לכבד את חוקי הקהילה ולהתחתן בתוכה פנימה ולא למרוד ולעשות משהו שאסור על פי מסורותיה וחוקיה. כלומר, אנו למדים כי האינדיבידואליזציה היא אסורה על פי הסדרה, אלא החברים בקהילה צריכים להקריב את רצונם למען טובת הכלל – רוחל'ה צריכה לוותר על רצונה כדי להביא לאושר של משפחתה ולהביא לשקט ושלווה בקהילה. גם זוריק מבין כי עליו להישאר עם משפחתו ולטפל בה, כיוון שבלעדיו היא תתפרק לגורמים מנוכרים.

את סיום הסדרה אפשר גם להבין הפוך- כי לעומת הגיבורים, הצופים צריכים לחשוב כיצד לעשות אחרת, כיצד צריך לשאוף למרידה בקהילה, שמוצגת כקנאית שפוגעת בחבריה לטובתה, אך לפי קריאתי את הטקסטים הטלוויזיוניים, קריאה שרואה בסדרה טקסט תרבותי, טקסט שמייצג ומבטא את הלך הרוח של התרבות והחברה, אני לומד כי אנו, החברה הישראלית, היא חברה רב תרבותית מתכנסת ומתבדלת, שלא מתקיים בה בהכרח שילוב ואחווה, ולא נדרשת מרידה, אלא כל קהילה שומרת היטב על גבולותיה. 

לכן, החברה הישראלית, כפי שעולה מטקסט זה, היא חברה רב-תרבותית מרובת מרכזים, דבר שיכול להיות נפלא ולא בהכרח דרמטי ואף טראגי, כפי שסיומה של הסדרה מציג זאת.

זה יפה ונכון שכל תרבות משמרת את המאפיינים שלה, אך יש גם להבין כי ההיבדלות והקנאות ל"טהורות" תרבותית היא הבעיה. לכן, צריך למצוא את השילוב שבין שמירה על מאפייני כל קהילה, אך אסורה הבדלנות הזו, שפוגעת בחברי הקהילה, חברים שמצאו אהבה במחוזות קצת שונים מבחינה תרבותית, כפי שהיה במקרה של "מרחק נגיעה".

חתונה בלתי אפשרית - בגלל הקנאות הקהילתית. מתוך פרק 8

מצב זה מתרחש, כיוון שלדעתי הקהילות התרבותיות השונות מרגישות מאוימות – מרגישות כי מבקשים להעלים את מאפייניהן הייחודיים, את מסורותיהן, את חוקיהן, את תפישותיהן ואת תרבותן לטובת תרבות ישראלית אחת, שברצונה לשלב בין כל הקהילות התרבותיות, היא מעלימה מייחודן.

קנאות זו תתבטל, והבנה וסובלנות תיווצר, רק כשיבטיחו לכל קהילה כי היא תוכל לשמר את תרבותה ולקבל הכרה, תוך תפישתה כשווה לאחרות שלעומתה.