|
|
|
|
מאמרים אחרונים של מתן אהרוני - "אחד העם 101" – המהפכה המזרחית החלה? - קצר משפחתי –ריבוי תכנים לא מתאימים - חיים הכט – "מה אתם הייתם עושים" – מהות הישראליות לרשימת המאמרים המלאה של מתן אהרוני |
טקס הדלקת משואות – נרטיב של גבורה וניצחון מאת: מתן אהרוני טקס הדלקת המשואות, שנערך בין סיום יום הזיכרון ותחילתו של יום העצמאות ומשודר בערוצים המסחריים בשידור ישיר, הוא טקס סמלי למדי. כל שנה מיטב המוחות משקיעים בתכנון הפצת המסרים הציוניים העיקריים. כל שנה נבחר נושא ציוני אחר. סמליות הטקס מתחילה כבר במיקום הקבוע שלו: מול קבר הרצל, המשקיף על ממשיכיו הציונים, על הר הרצל, שמשקיף על ירושלים כולה. הסמליות ממשיכה בתכנים שנבחרים כל שנה. והשנה, יותר מתמיד, היה חשוב לטעון כי למרות תוצאות מלחמת לבנון השנייה אנחנו ניצחנו בה! לשם כך הצבא ונרטיב של גבורה וניצחון היה העיקרי בה, למרות שזה לא היה הנושא הגלוי והרשמי.
אין חדש בהצגת או חשיפת התכנים הציוניים שממלאים את טקס הדלקת המשואות, ויש שיטענו כי אין בכך כל בעיה אלא רק ברכה, אך השנה אבקש לחשוף את הכוונה האמיתית של הטקס, או יותר נכון את הנושא האמיתי שעומד מאחורי ההכרזה כי השנה הנושא הרשמי הוא "40 שנה לאיחודה של ירושלים".
בתוך נושא זה מתחבאת או משתמעת טענה אחרת: הנרטיב של הטקס השנה היה על הצבא, על מלחמה ובעיקר על הניצחון בה: 40 שנה לאיחוד ירושלים מתכתב בצורה מאוד ברורה וחד משמעית עם המלחמה שאנו הכי גאים בה – מלחמת ששת הימים, שבה ניצחנו על פי כל המיתוסים- מעטים מול רבים, בכמה רגעים (שבעה ימים), שבהם ברחו בלי הנעליים אותם אויבים ערבים שניסו לחסל אותנו, הציונים. זאת בניגוד למה שהתרחש במלחמה האחרונה, שעדיין מהדהדת בנו וגורמת למשבר בחברה- לתחושה של השפלה, של משברים, של מחדלים ושל חולשה. ולהזכיר לכולם - במלחמה זו, שמוזכרת בעקיפין בטקס, כבשנו את מזרח ירושלים ואת העיר העתיקה. לכן, השנה הכי חשוב לאחד את הכוחות, להחזיר את הפטריוטיות ולהזרים קצת מוטיבציה לאזרחים ולחיילים שחוו הפסד במלחמה, מלחמת לבנון השנייה, מלחמה שבה יצאנו כדי להחזיר את החטופים וחטפנו מספיק טילים בלי לגרום לשינוי מהותי במתרחש בלבנון, שהפכה להיות אויבת חיה ונושמת נוספת. לשם כך הטקס נועד, אך כדי לא להיות כה פתטים, בחרו המפיקים להציג את נרטיב הניצחון בצורה סמויה, כך שבלבבות הצופים תפעם התחושה כי למרות הקשיים הרבים והמלחמה אנחנו בכל זאת יוצאים תמיד מנצחים. וכך אכן היה: לפני מדליקי המשואות נאמה ממלאת מקום נשיא המדינה, דליה איציק, נאום שמבקש להחזיר את הפטריוטיות לכל אזרח במדינה. היא גם פנתה הפעם לערבים שמקיפים אותנו ובליבם רק רוח קרב ומלחמה כדי לטעון כי את השפיות צריך להחזיר ואת השלום והשלווה צריך להשיג בעזרת חינוך ותרבות ולא באלימות. ובסוף הנאום דליה איציק לא טעתה וכדי להציג לכל מי שטרם עלה על הנרטיב האמיתי של הטקס השנתי, הטקס שלאחר המלחמה ומה שהיא יצרה במדינה, היא אמרה במפורש: "ניצחנו במלחמה"!!
אחריה עלו לבמה מדליקי המשואות, שייצגו יותר מכל את הנרטיב הציוני ואת הנרטיב של השנה – על גבורה וניצחון במלחמה ועל היכולת של המדינה ושל הצבא להשתקם ולקום גם לאחר תבוסה רגעית: כך עולי הגרדום הוזכרו על ידי אישה שאחיה היה חלק מהרוגי המלכות – עולי הגרדום השונים שנרצחו, כשגם בזכותם קמה המדינה. עוד נרטיבים שהוזכרו בקרב המדליקים היו של לוחמים שונים שייצגו את הכבוד האבוד של הלוחם הציוני, שהתערער לאחר המלחמה האחרונה. כך היה לדוגמא הלוחם שלחם למען ההגנה, מספר שתיים ברשימה שלה, שעזר אח"כ גם במשימות חסויות רבות לטובת המדינה. הוא החזיר מעט את הצבע לגאווה הפגועה שלנו, הישראלים.
אז היו שם לוחמים שונים, שוטרים, חיילים, מילואימניקים גאים ועובדי מדינה חסויים נוספים והשתמעו שם סיפורים על ניצחונות, על ילודה גוברת ומוצלחת ועל גאוותה של המדינה, שלמרות כל הקשיים מנצחת בכל התחומים. אהה, וגם ירושלים הוזכרה בצורה זו או אחרת. אח"כ גם בקטע האומנותי הוסיפו והציגו את הנרטיב של הצבא ושל המסע לניצחון. החלו החיילים במסדר לעשות את כמעט כל הסמלים של יחידות צה"ל הלוחמות. היו שם גבעתי, גולני, הצנחנים, חיל האוויר, חיל הים וכד'. אך הובלט היעדרותה של יחידה אחת דיי גדולה, שכנראה שבגלל שהיא לא לוחמת במלוא מובן המילה לא צורפה לשאר הלוחמים: חיל המודיעין לא היה נוכח כחלק מהסמלים של חיילות הלוחמים.
אחרי זה גם החלק של השירה והריקודים הציגו נרטיב של מסע לניצחון. איני מיטיב לנתח ריקודים, כיוון שזה לא תחום התמחותי, אך ב"ריקוד האור" הנרטיב הכללי היה שיש להחזיר את האור לחיים שלנו, שאסור לנו להרגיש כי החושך כובש אותנו, כיוון שאנו בדרך לניצחון. ולשם כך במהלך השיר הארוך, שגם רינת גבאי שרה שם עם עוד שתי זמרות ששכחתי את שמן, הכוריאוגרפיה רמזה גם על המסע של בני ישראל לארץ הקודש, לכיבוש המדינה חזרה, כשבקטע אחד היה ברור כי הייתה זו חציית ים סוף, בדרך למדינה. לתוכנית הריקודים נוספה, לדעתי לראשונה, גם להקת נכי צה"ל, שהיטיבו לרקוד בעזרת כיסאות הגלגלים יחד עם שאר הרקדנים. גם הם הוסיפו לנרטיב של הצבא ושל כוחנו הרב להגיע מן הקשיים הרבים לניצחונות גאים – לחגוג ביחד עוד יום הולדת למדינה. לכן, השנה הטקס היה מורכב משני נרטיביים, שקשורים אחד לשני, האחד גלוי וברור והשני סמוי: הטקס חגג 40 שנה לאיחוד העיר ירושלים אך מנושא זה משתמע נושא אחר – חגיגות לרגל 40 שנה לניצחון מלחמת ששת הימים, שבה גם כבשנו את העיר ירושלים כולה - המאוחדת. את ניצחון זה חשוב היה להזכיר לאחר ההפסד שנחלנו במלחמה האחרונה, שעשתה רע למדינה כולה. לכן, כדי לחזור ולעודד את רוח העם ולהביא לפטריוטיות חזרה נערך זה הטקס על פי זו המהדורה. אך זו לא בושה לטעון שעם ישראל עוד ינצח במלחמה על עצמאות אמיתית ונכונה. הבעיה האמיתית של הטקס הייתה שזה לא לעניין להסתיר את המניע והסיפר האמיתי שהטקס ניסה להעביר. אנו לא מתביישים. לפעמים נופלים במערכה כדי לנצח את המלחמה כולה. |
|
