|
|
|
|
מאמרים אחרונים של מתן אהרוני - אמנות הרמאות – פרומואים בערוצים המסחריים - "אלופים של החיים" – הנוער במצוקה ויש להחיש לו עזרה - אולפן שישי עם יאיר לפיד – מהדורה בורגנית ומרגיעה לרשימת המאמרים המלאה של מתן אהרוני |
הבורר
מתן אהרוני העולם עובד נפלא בצורה של שחור ולבן, של טוב ורע, ושל ניגודים בינאריים בכלל. כך הכל הרבה יותר ברור וקל. בצורה כזו קל להבין את הדברים. בזכותם גם הדרמה נהיית הרבה יותר קלה, מותחת ומהנה. בזכות זה הטקסטים התרבותיים השונים אימצו את המחשבה הדיכוטומית, עימה הם עובדים נפלא. אך לפעמים הטקסטים התרבותיים השונים גם רוצים לשנות. לשם כך הם מערערים על הבינאריות ומזכירים כי לעיתים הדברים לא כל כך ברורים. הם מעוניינים לחדש ולשנות הרגלים.
מקרה כזה קיים בסדרה החדשה שמשודרת בערוץ הוט 3, "הבורר". שם הדיכוטומיות אינם כה ברורות, כשבה מתערערים הסטריאוטיפים של מיהו טוב ומיהו רע? בסדרה זו עולות השאלות האם לדמות הרע יש גם תכונות טובות והאם הייחוס "רע" נכון ומתאים לסטריאוטיפים הקיימים עבור אדם רע, כפי שלמדנו לזהות אותו בחברה. כלומר, הסדרה הישראלית החדשה "הבורר" מערערת את המשוואה המוכרת שבין דמות טובה לדמות רעה בזכות דמות אחת מרכזית, שכבר הפכה לגיבורה חדשה-ישנה מוכרת וידועה – זוהי דמותו של "המאפיונר הטוב" (כמו טוני סופרנו), שהצטרפה כעת לטלוויזיה הישראלית. אך לא ברור האם זה טוב או רע לצופים ולחברה. "הבורר" מציגה את סיפורם של משפחת הפשע אסולין, שבראשה עומד ברוך אסולין (משה איבגי), "האלוהים של העולם התחתון", הידוע כ"הבורר", הנמצא במעמד השיפוט בעולם הפשע. במשנתו נמצא בנו, אבי "הטחול" אסולין (שלומי קוריאט), ועוזרו האישי, עמרם "בולדוג" (יוסוף אבו-ורדה). עלילות צמרת הפשע הישראלית נקטעות כאשר אל התמונה נכנס נדב פלדמן (יהודה לוי), בנו האובד של אסולין, המנסה לפענח את יחסיו המורכבים עם אביו, אותו מעולם לא הכיר, על רקע עולם של תככים ומזימות. אל עלילות אלה נשאבים בני משפחתו של "הבורר": אשתו גילה אסולין (חנה אזולאי-הספרי), בתו נעמי "כפית" (לירית בלבן), כלתו ענבל אסולין (עדי גילת) ואחיו יוסי אסולין (שאול מזרחי), מקורביו של נדב: אמו עדנה פלדמן (פירה קנטור), אחותו מאיה פלדמן (מירב פלדמן) וחברתו אורנה (מאיה מרון) ושאר המקורבים לעולם הפשע - אירנה קובלובה (אניה בוקשטיין), ניקולה קובלובה (שלום מיכאלשווילי), רון "הפרסי" (ציון ברוך), "קוקי" (נטע גרטי) ויגאל "הנאצי" (אורי גבריאל). הסדרה "הבורר" משיבה לשאלה מיהו טוב ומיהו רע, כשמציגה את מי שנתפשת כדמות הרע, המאפיונר הרוצח, אסולין, כאיש טוב בזכות המוסר שקיים בו. הוא אדם הגון ומוסרי בדרכו שלו, כשמחפש את הצדק גם בעולם הפשע, שופט את הפושעים שעימם עובד בלי משוא פנים.
אסולין מתגלה בפרק הראשון של הסדרה כשופט דיי מוצלח. הוא קשוח וחריף, הוא חכם, ישר ובעל חוש צדק מפותח. הוא מאשש את טיעוניו בעזרת ציטוטים מהכתבים. גם למרות הפיתויים של כספים שיכולים להיות מוזרמים ועזרה לבן הגדול, האלים, הוא מצליח לשפוט בצדק ובהוגנות שנראים לו: כך הוא פסק פסיקה דיי מחמירה, במונחים של הפושעים, על רצח שביצעו בגלל חוב לא כזה נורא שלא נפרע (שנה מאסר בית לאחד האחים ועוד כמה מאות אלפי דולרים לאלמנה המסכנה). פסיקתו זו עלולה לפגוע בעסקים של הגרוזינים והם דורשים הקלה, תוך אזכור כי בנו שותף לעסקים, אך בהפרת ההסכם אסולין גם הופך להיות המבצע של האכיפה – כשמתיר את דמם של המפרים את ההסכמים ושורף את ביתם עם אימם בפנים.
הבעיה שיש לי בדמותו היא שהיא תזכה להערצה ותיצור תחושה כי גם הפושעים הישראלים הם כאלה הוגנים, מתוחכמים וישרים בדרכם, דבר שלא היה עד כה בחברה, כיוון שהפושעים שהוצגו עד עכשיו בקולנוע ובטלוויזיה היו דיי טיפשים, לא מוצלחים, לא ישרים ולא עשירים ומכובדים, אלא הם היו פושעים שבגדו בחברים ("מתחת לאף"), פושעים שכבר לא מסוכנים לחברה, אלא כלואים מאחורי סורגים ("זינזנה", "מאחורי הסורגים") או סתם טיפוסים לא מזיקים, טיפשים, ילדותיים, תחמנים וכד' ("השוטר אזולאי", "כלבים לא נובחים בירוק", אלדורדו", "הדמעות של אמסלם" ועוד).
לכן, לי, אישית, יש רגשות מעורבים בנושא זה. מצד אחד תמיד טוב לאתגר את הניגודים הבינאריים שקיימים בסדרות לטובת המציאות, שהיא יותר אפורה מאשר שחור ולבן, וחשוב לשנות את הייצוגים הטלוויזיוניים המוכרים, אך מצד שני האם אדם שמרגיש כי הוא אדם מוסרי אך לוקח את החוק לידיו הוא איש טוב? האם לפושעים מגיע ייצוג כה סימפטי ואוהד? האם המאפיונר צריך להיות מוצג כגיבור? מה שקורה בגלל סדרות כמו אלה הוא שהאדם זה, המאפיונר, הופך להיות דמות נערצת. עד כה "הסופרנוס" עשו את המהפכה בטלוויזיה, כשהפכו את טוני סופרנו לדמות נערצת, ויש גם לא מעט שטוענים כי הוא גם סקסי. במקרה הישראלי זוהי הפעם הראשונה שבה עולם הפשע לפתע נראה הרבה יותר מכובד, מכופתר והכי חשוב - ישר. זוהי בעיה שנובעת מהרצון לחדש, לשנות וגם לא לשכוח – לחקות (את "הסופרנוס"). חוץ מזה יש לי גם רגשות אמביוולנטיים לגבי הסדרה עצמה. מצד אחד היא עשויה טוב, היא מושקעת ויש בה הרבה פוטנציאל, אך מצד שני יש בה גם בעיות של ליהוק, של משחק ושל אמינות. הליהוק בסדרה הוא, לדעתי, לא נכון. לא חייבים תמיד להשתמש באותם שחקנים שבאותה תקופה הם הכי נחשבים. אם כבר מחדשים ומאתגרים את התכנים, אז למה לא לחדש ולאתגר את דמויות השחקנים. ישנם לא מעט שחקנים לא מוכרים שיעשו את התפקידים הראשיים לא פחות טובים ובלי רגשות קודמים, כמו אלה שיצרו השחקנים המוכרים. הבעיה בליהוק מתחיל מאיבגי, ששיחק לא פעם את הפושע ("מתחת לאף") או המאפיונר ("הדמעות של אמסלם"), אך הוא, לדעתי, מבטל כל מימד של אותנטיות שסדרות מסוג זה מבקשות ליצור. הוא משדר, לפחות עבורי, סוג של מלאכותיות ותיאטרליות שהורסת את הצפייה. אם מחפשים שחקנים מקצועיים מוערכים אז שמיל בן ארי היה עושה עבודה מעולה. גם זוג החברים מ-שלישיית "מה קשור", שלום וציון, לדעתי לא הכי מתאימים. את ציון עוד לא יצא לי לראות בסדרה, אך יש לו כבר פרסונה של ילד צפוני שטוטניק שלא מתאים להיות חלק ממשפחות פשע. שלום עושה תפקיד חשוב ומרכזי, אך ההרגשה הייתה כי זוהי דמות ממערכון של "מה קשור" שתיכף תעשה איזה שטות וכולם יצחקו יחדיו. השפה והדיאלקט בסדרה הם גם דיי בעייתיים. המליצות של אסולין מרגישה מלאכותית. לא נראה לי שהפושעים הישראלים מצטטים מהכתובים. בנוסף, חסר דיאלקט של פושעים, חסרה השפה העשירה שלהם, עם המילים המיוחדות, הסמליות, שבהן הם משתמשים בתיאורים ציוריים שונים. גם המשחק הוא לעתים מזכיר טלנובלות ולא סדרת דרמה רצינית. הוא גם לא תמיד אמין: כך התגובות של השחקנים לאירועים דרמטיים הן מוזרות ולא אמינות. אניה בוקשטיין מתרגשת ובוכה כשבאים לשרוף לה את הבית, כעונש שהטיל אסולין, היא טוענת בתגובה שאימה בתוכו. היא מוזהרת ומקבל שתי דקות לקחת את כל היקר לה מהבית. ברגע הבא היא כבר יוצאת עם תיק גדול ועם איזה סדין או שמיכה אך אוי, היא כנראה שכחה את הדבר היקר לה מכל – את אימה. עם שריפת ביתה היא בוכה בצורה אל הכי אמינה. בעיות משחק נוספות קיימות כמו אימו של נדב, עדנה, שמגיבה בצורה לא הכי אמינה כשמגלה את דבר בגידתו של בעלה. אך בסך הכל נראה כי יש פה ניסיון לעשות סדרה מכובדת ויפה, סדרה שרואים שהשקיעו בה הרבה משאבים, סדרה שמוסיפה ומקדמת את התעשייה ואת הקורפוס הדל של סדרות דרמות ישראליות טובות. ימים ייאמרו אם תחלואי הפרק הראשון יעברו ואם הסדרה תתפתח לכיוונים נכונים, מעניינים, דרמטיים ומותחים. הפוטנציאל הוא רב וקיים. |
|
