משפחת סימפסונס

הומר סימפסון, דמות האנימציה הכי מפורסמת בעולם, שבה צופים, אותה אוהבים, ואותה לא כל כך מעריכים בשל טיפשותה או אם אהיה פחות בוטה, פשטותה, מיליונים של צופים, לפעמים גם צודק. הומר צודק במשפט הפתיחה של סרט הקולנוע המדובר, "משפחת סימפסונס - הסרט", כי אנחנו, הצופים, פראיירים שרכשנו כרטיסים בשביל משהו שמשודר בטלוויזיה בחינם.

יש משהו בדבריו של הומר, הסרט החדש שרק יצא לאקרנים, שעליו עבדו זמן רב ועליו חשבו כבר כמה שנים, הוא ממש פרק טיפוסי, שאינו מכיל הרבה חידושים ואינו מגלה דברים חדשים ומפתיעים במיוחד, אבל למרות זאת אין מה לומר, הוא גם אחד מהפרקים המעולים, שכל מי שאוהב את המשפחה המופרעת הזו לא יפסיק לצחוק וליהנות משעה ומחצה של בידור להמונים.

הסרט עוסק גם הפעם בנושא האקולוגיה ובכל מה שהיא עלולה לגרום למשפחת הסימפסונים ולכל שאר יושבי ספרינגפילד המוזרים, המשוגעים, השיכורים, המאמינים, התמימים והחדשים - האירים, החברים החדשים של ליסה.

הפעם הומר, כרגיל, עושה טעות קטנה, בלי כוונה, שגורמת למפגע אקולוגי נורא, שמכעיס הפעם ויותר מתמיד את הממשלה. הומר יוצר משבר אקולוגי חמור, שבעקבותיו מחליט הנשיא, ארנולד שוורצנגר, באמצעות ראש הסוכנות להגנת הסביבה (שקיבל את הקול שלו מאלברט ברוקס) – לבודד את ספרינגפילד משאר אמריקה באמצעות כיפה ענקית ושקופה. כל תושבי העיירה מנסים לעשות לינץ' בהומר בגלל זו הגזירה, אבל הוא ושאר המשפחה מצליחים לברוח אל מחוץ לכיפה, בעיקר בזכות מגי החכה והמפתיעה, ומחליטים לעבור לאלסקה, מקום מפלטו של הומר. שם מתברר להם שהממשלה החליטה לבסוף פשוט למחוק את ספרינגפילד מהמפה, אז הם חוזרים בניסיון להציל אותה, ועל הדרך פותרים את הבעיות המשפחתיות שלהם, ומכעיסים מאוד את הממשלה לשביעות רצון כל הצדדים.

נשמע מופרך, אך זה בערך כמו כל פרק בכל עונה במשך שמונה עשרה השנה שהם קיימים. ואכן זה כך. אבל זה כל הכיף בסדרה, שמקצינה את החיים האמיתיים. בסרט על אחורי הקלעים של הסרט נטען כי השתמשו בכל מיני אנימציות וטכניקות חדשות, אך הן לא מורגשות, לעיניים בלתי מזוינות, אלא הסרט עדיין נראה כמו הסדרות הרגילות רק במסך גדול יותר.

המשפחה בורחת, בדרכה שלה, מההמון הזועם על המשבר שהומר גרם. גם "ספיידר פיג" "עוזר" לה

וחידושים? הרי היינו מצפים מסרט על המשפחה שיהיו חידושים, שינויים וכד', אך הם מעטים ומינוריים: מגי אומרת את המילה הראשונה שלה, שקשורה לסרט הבא, בארט מגלה כי יש בו משהו בלב שחסר – דמות אב אוהבת ומבינה, שאינה ברמת המשכל כמו שלו, אך גם זה עובר לו דיי מהר והוא מגלה שרוח השטות טבועה בו. ליסה מתאהבת בבחור צעיר שנראה מתאים לה והומר נשאר כשהיה, מציל את העיירה שכמעט ונעלמה בגללו בלי לחשוב הרבה עם מה שעשה ועל מה שקרה.

רק דבר אחד קצת שונה יש בסרט או שפשוט העניין מתבהר על אותה משפחה מוזרה – מארג' מתגלה כדמות עגולה, כדמות מלאה, דמות חשובה שבלעדיה המשפחה לא הייתה כפי שהיא.

לעומת הסדרות הרגילות, שם אף פעם לא שמתי לב למארג' באופן מיוחד, האם העדינה, הכנועה, בסרט דמותה מקבל נפח ועוצמה. מארג' מקבלת בסרט תפקיד מרכזי כזו שמחזיקה את המשפחה יחדיו, כזו שלא נמצאת רק ברקע, שלא מקבלת בהכנעה כל דבר שבעלה עושה, אלא היא מקשרת בין חברי המשפחה, מעדנת ומרגיעה את בעלה, מחדירה בו חוכמה, מראה לו את הדרך, שבלעדיה הדברים היו נראים אחרת - ולרעה. אנו גם מגלים בסרט כי מארג' היא מורדת בעצמה, כשהיא מתגלה כמעין כבשה טובה במשפחתה הידועה, של האחיות והאם הנוראיות, המעשנות הכבדות. היא ברחה בצעירותה ממשפחתה לטובת הומר, שכבר אז היה לא הכי מוצלח, אך האהבה ביניהם כה חזקה עד שהיא גוברת על כל הטעויות שהוא עושה. רק בזכותה הדברים בסוף נפתרים לטובה.

ובסך הכל הסרט הוא מהנה, קליל וכייפי. עושה רק טוב במשך שעה ומחצה. מהפרקים המובחרים של הסדרה.