מישהו עוקב אחריך – דנה וייס ממשיכה במסעות ההפחדה

בהמשך לתוכניות התחקירים הקודמות של דנה וייס, כמו תוכניתה "אנטי וירוס" על וירוסים שמתנחלים במקומות העבודה, על המקלדות ומה לא, התוכנית "אנטי - אנטיביוטיקה", שהפחידה מהשימוש התדיר מידי של האנטיביוטיקה בארץ, ועוד תוכניות שפרחו מזיכרוני, גם הפעם דנה ויס היא אנטי, והפעם היא אנטי טכנולוגיה. לכן, התוכנית הייתה צריכה להיקרא "אנטי טכנולוגיה", אך שם שכזה היה יוצר אנטגוניזם מצד הצופים. אז נמצא השם שגם יפחיד וגם ימשוך צופים, שאוהבים לשמוע איך הם מופקרים לאיומים נוראים מצד כל מיני גורמים עוינים – "מישהו עוקב אחריך".   

ומה אנו למדים מהתוכנית?

מהתוכנית אנו למדים דברים שבאמת חשוב שהאזרחים יהיו מודעים: שחברות כרטיסי האשראי יודעות עלינו הכל מבחינת צרכנות, כלומר, מה אנו קונים, מתי, איפה, כיצד וכד'. שעם העברת כרטיסי החבר למיניהם אנו זוכים למעט מאוד מבצעים (אני, אישית, זכיתי רק פעמיים בשקית סוכר חינם במשך כל שנות חברותי באחד מהכרטיסים המיותרים של איזו רשת סופרים), אך החברות זוכות למידע על הקניות שאנו עושים. שישנם (כרגע בעיקר באמריקה) צ'יפים על מוצרים שונים שמתקשרים עם המחשבים של הסופר וגם תורמים לספקים לדעת אילו מוצרים נקנים, על ידי מי, מתי ועוד מידע שעוזר להם למכור יותר.

שישנם אנשים שמסוגלים לאתר כל מידע עלינו דרך מספר תעודת זהות.

שישנם אנשים שמסוגלים לפרוץ למחשבים האישיים שלנו ולדלות מידע או לפגוע בנו.

שישנם לא מעט פושעים שאף גונבים זהויות של אחרים

ושהציבור לא חושש למסור מידע אישי לסלבריטאים (לדנה ויס, שבדקה באופן מאוד לא מהימן איך אנשים מוכנים להפקיר לה את הפרטים האישיים שלהם).

אך השאלה שעולה היא האם לא תמיד היו גנבים? האם לא תמיד ידענו כי הטכנולוגיה יכולה בידיים הלא נכונות להיות רעה? האם לא תמיד גנבו זהויות, ועוד יותר בקלות לעומת השנים האחרונות? האם לא תמיד היו פריצות? האם מידע לא הושג גם בדרכים יותר פרימיטיביות? הרי זה ידוע שמי שעוסק בפריצות תמיד יצליח לבסוף להשיג את מטרתו.

תמיד היו ויהיו אנשים רעים שעושים דברים אנוכיים, לא מוסריים, לא חוקיים, רעים ופוגעים. זה לא חדש, אבל הפעם פשוט ישנה טכנולוגיה שעוזרת לפושעים, כמו שהיא מסוגלת לעזור ולהועיל לאנשים הטובים.

לכן, למעשה, התוכנית לא מחדשת דבר, אלא היא פשוט מציגה צד אחד בחידושים הטכנולוגים, שלא תמיד מיטיבים עם הצרכנים, עם האזרחים התמימים.

"יש דברים יותר חשובים שהיו צריכים להיות מוצגים בפרק הראשון של התוכנית כמו המצלמות שמחסלות את הפרטיות של האזרחים"

אכן, זהו דבר חיובי וחשוב להזהיר את הציבור מהדברים הרעים שהטכנולוגיה מסוגלת לעולל, אך הדבר שנוצר מהסדרה הנוכחית של דנה ויס דומה לטענות, שהוכחו כנכונות, על סדרות כמו "אי אר" עם אחוזי ההצלחה המדהימים בבתי חולים שמוצגים, או על סדרות משטרה, מתח ודרמה שונות, שיוצרות רושם כאילו הרחובות כל כך אלימים ומסוכנים, שאנשים פשוט פוחדים להתהלך בחושך ברחובות השקטים בכל מיני מקומות בעולם – אז גם בארץ יש מי שעושה את המשימה הזו – דנה וייס יוצאת במסע הפחדה. היא גורמת לאנשים לפחד מטכנולוגיות חדשות.

בעקבות התוכנית יש חשש שאנשים יחלו לפחד מלהתעסק עם המצאות חדשות, עם מחשבים ועם חברות מסחריות. הם יחשבו שכל הזמן עוקבים אחריהם, שבכל רגע יגנבו מהם את זהותם. אנשים יתחילו להיות דרוכים בצורה מוגזמת לגבי פרטים שונים, אפילו שרירותיים כמו מה הם קונים. וזה לא מה שאנו רוצים. אכן יש להיות זהירים, אך זה לא דבר חדש. אך הטענה כי עוקבים אחריך היא מפחידה.

ואם כבר מדברים על מעקבים, יש דברים יותר חשובים שהיו צריכים להיות מוצגים בפרק הראשון של התוכנית, ואולי בהמשך התוכניות (נותרו עוד שלושה) הם אכן יוצגו - המצלמות שמוצבות בכל מקום, הן אלה שבאמת פוגעות בפרטיות האנשים. כבר כתבתי על הנושא בביקורת אחרת, אך יש להזכיר כי הפרטיות באמת נפגעת בלי הכרה עם מצלמות שנמצאות וחודרות לכל מקום, במקומות ציבוריים, במקומות העבודה, בבתים הפרטיים, במכשירים סלולריים שונים ובעצם איפה לא. לכך גם מתווספים המכשירים הסלולריים, שעימם המעסיקים מסוגלים לדעת בדיוק היכן העובדים נמצאים ומה עושים. גם לזה צריכים להיות מודעים.

ובסך הכל התוכנית היא חשובה. המודעות של הציבור היא מהותית, אך רוח ההפחדה היא בעוכרה. נראה כי השקיעו הרבה בה. וייס סוקרת, כרגיל, גם מדינות שונות ברחבי העולם כדי להראות ולהשוות בין המדינות, כי התופעה המפחידה היא לא מקומית וזניחה, אלא גלובלית ומפחידה. אך אל תפחדו מהטכנולוגיה, אלא תנהגו עימה בחוכמה. זוהי, לדעתי, השורה התחתונה.