"קרב סכינים" ו-"דודו טופז מחפש אהבה"

האם ערוץ 10 משנה מגמה? האם מתחילה עונת הסתיו לטובה? נראה שהתשובה היא חיובית. מסתמן שינוי והתחלה טובה. ישנה תחושה כי התחילו להיות משודרות תוכניות טובות ומעניינות בערוץ 10. שתי תוכניות מייצגות הן "קרב סכינים" ו- "דודו מחפש אהבה" שמשודרות בימי שני.

"קרב סכינים"

התוכנית החדשה "קרב סכינים" היא תוכנית מזון קצת שונה ממה שהכרנו עד כה (תוכניות של שפים עם אורחים שונים) אך זוהי לא ממש תוכנית מקורית וגם הייתה לה "אחות" דומה. קרב סכינים היא תוכנית שמציגה תחרות בין שני שפים. האחד הוא שף קבוע, שף צרפתי, סטפן פרואה דה-ווה, שמולו מתחרים שפים ישראלים שונים ומתחלפים (כל תוכנית שף אחר), המקווים לגבור על הצרפתי ולהוכיח את הכוח והיכולת הישראלית להיות שווים ואף טובים מהגויים.

בכל תוכנית ישנו מוטיב מזון מרכזי שעימו עובדים, אותו בוחר אחד השפים (כמו דג פארידה, ענבים, חומוס וכד'). לשפים ישנם גם עוזרי שפים (סו-שף) שעוזרים להכין שלוש מנות בכמה דקות קצובות. כל מנה, ראשונה, עיקרית ואחרונה, נשפטת על ידי שני שופטים מומחים וע"י שלושה סלבריטאים שונים (עד כה בתוכנית הראשונה שפטו ריקי גל, אמיר קמינר וגלית גוטמן ובשנייה שפטו יעל בר זהר, רבקה מיכאלי וחיים רביבו). אגב, שני השופטים המומחים הם גם הפרשנים, שמסבירים אונליין מה נעשה בין שולחנות השפים הלחוצים, בסגנון הפרשנים הלחוצים ששומעים ברקע של תחרויות ספורט שונות.  

התוכנית אינה תוכנית מקורית, אלא היא גיור של התוכנית "איירון שף", שלעומת הגרסה היפנית המקורית היא נראית הרבה פחות כוחנית ומותחת, אך עדיין היא מספקת מתח והרגשה של אדרנלין שזורם אצל המתחרים. התוכנית גם מזכירה מאוד את תוכניתה של רותם אבוהב ששודרה בעבר בערוץ 2 ולא זכתה להרבה הצלחה (וגם היא הייתה גיור של התוכנית של השף הצבעוני היינזלי). גם שם התחרו שני שפים, שהתמודדו עם זמנים ועם מנות שאותן הם צריכים להכין במעט המזומן שניתנו להם לקניית מצרכים. פה הם מתחרים על הארוחה הכי אסתטית וטעימה עם מרכיב עיקרי משותף.

התוכנית היא נחמדה, משעשעת וגם מדי פעם מותחת. היא מרגישה כמו "תוכנית גיור ישראלית", כלומר, משהו שמזכיר, אך לא בהכרח טוב כמו המקור. הדבר הזכיר לי את תחרות ה- WWF הישראלי ששודר בערוץ "ביפ" – יש קצת מתח, הרבה עניין, בידור ושעשוע, אך היא אינה מגיעה לרמה העולמית של תחרויות ההיאבקויות שאנו מכירים. כלומר, כיף לצפות בה אך אין להשוות לתוכנית המקורית.

המנחה, עודד מנשה, לא מצליח להיות דמות דומיננטית ומרכזית בתוכנית, אלא הוא מזכיר את ההנחיה הנעלמה של נועה תשבי בתוכנית ההזויה "הדבר הגדול הבא" (רשת, ערוץ 2). הוא מופיע בתחילה ומציג את הרעיון של התוכנית, הוא גם יושב עם השופטים האורחים ושואל לדעתם, הוא גם מנסה להציק לשפים בזמן עבודתם, אך נדמה כי הוא נעלם שם בין כל ההתרחשויות ולא מהווה דמות מרכזית שבונה את התוכנית, כמו המנחה של הדבר האמיתי – איירון שף היפני.

הסט של איירון שף - המקור היפני של "קרב סכינים"

ואכן, זה בא לי בהפתעה שבתוכנית תחרות שכזו לא משתפים גם את הצופים באופן פעיל, כמו שאוהבות כל התוכניות התחרותיות של השנים האחרונות לעשות – לשלוח אס. אם. אסים שמשפיעים על הבחירה. כנראה שהמפיקים ידעו כי הצופים יהיו פטריוטים בכל מחיר ותמיד יצביעו עבור הישראלים כמנצחים בתחרות. לכן, כדי להיות הוגנים וליצור תחושה של תחרות אובייקטיבית, השיפוט, לפחות בקרב הידוענים, הוא עיוור – הם לא יודעים של מי המנה. לעומתם, השופטים המומחים בהחלט יודעים מי עשה מה, כיצד, איך ומתי. לכן, האובייקטיביות שלהם קצת מוטלת בספק.

ומה עושה אותה מעניינת ושונה? נראה כי התשובה היא מעבר לפורמט השונה מהרגיל, אלא התוכנית נוגעת במה שכולנו, הישראלים, כמהים – לקשר עם הגולה. למעשה, מדובר על ההמשך שלנו בניסיון של הצטרפות ואף "כיבוש שדות זרים" או יותר נכון בצורך שלנו להרגיש קשורים לעולם הגדול, כשווים ואף כיותר טובים.

בתוכנית אנו מנסים להוכיח לעצמנו כי אנו מסוגלים לעשות מזון כמו של "הגדולים", המערביים, האירופאים, כי יש לנו שפים שהם ברמה "בינלאומית", שיודעים לעשות אוכל ברמה של הצרפתים, של שף שזכה לכוכב מישלן, ואף יכולים להתעלות עליו, להיות אף יותר טובים מהשפים הגדולים. בכך, אנו למעשה שבים וטופחים לעצמנו על השכם ומאשרים את הגדולה שלנו כישראלים - להיות פה במזרח התיכון, אך להרגיש כחלק מהעולם הגדול, הראשון, להיות שם, כחלק מהמדינות המפותחות, חלק מהמעצמות (וצרפת היא מעצמה לא קטנה בענייניי מזון). וגם אם השפים הישראלים לא ממש מנצחים בכל תחרות, אנו שבים מחדשים את האמונה שלנו בעצמנו, כשאנו מרגישים כי התחרות הייתה ממש קרובה וכי הישראלי הוא שצריך לזכות בתהילה.  

השף הצרפתי, סטפאן, מציג את דעתו בעניין

כך, בתוכנית השנייה הציג השף הישראלי, שאול בן אדרת, כיצד מתנהלת הרוח התרבותית הישראלית: בצורה הכי לא מעונבת, לא פורמאלית וחצופה, כמו שלימדה אותנו היטב הציונות, ששללה כל סממן של הגולה. הישראליות מוצגת כמתעלה על האחרים, האירופאיים התרבותיים, המאופקים - הוא שרק, שר שירים מוזרים וילדותיים, וגם התרברב בפני הצרפתי המנומס (אך גם העצבני - על החוצפה הישראלית, שהמדינה לא יודעת להכין גבינה איכותית), כשבא להאכיל אותו במה שהכין.

"דודו מחפש אהבה"

תמיד היה לי קשה לבקר תוכניות של דודו טופז, מכיוון שהן תמיד היו אותו דבר בצורה זו או אחרת – תוכנית ראיונות, עם תמה מרכזית של עזרה לנזקקים, שעורכים יחדיו מין חוזה בלתי כתוב שבו תמורת חשיפה ופרסום של הסבל שלהם, שתמיד מסקרן ומושך צופים, הם יזכו לתמיכה, הכרה ועזרה בבעיה. התוכניות היו המוניות, סכמאטיות ולא ממש מעניינות. בי הן עוררו אנטגוניזם. הן שודרו במשך שנים וזכו לפעמים להצלחה ולעיתים למבוכה מצד ההפקה ומעל פי נתוני הרייטינג המביכים. לאחר שנים, טופז הבין שצריך לשנות מגמה ולעשות גם דברים אחרים – ואז באה התוכנית "דודו מחפש אהבה".

דודו טופז מצא כי הכי טוב להשתמש במאפיין שמזוהה עימו יותר מכל – האהבה שלו לנשים (ולעצמו). הוא זנח את האולפנים הגדולים עם מיטב הידוענים ויצא לעשות סדרה דוקומנטארית על החיפוש אחר האהבה. על שאלות שעולות בקשר לאותה מילה מלאת משמעויות ותחושות. הוא שם עצמו במרכז ויצא לחפש אהבה. הוא מנסה בסדרה להבין את הסוגים השונים של האהבה שקיימים. הוא ביקר בבית הוריו, אצל שדכנית רבנית, אצל לריסה טרימבובלר, אצל משפחה של כושיים עבריים, שמאשרים להתחתן עם כמה נשים, יצא לסדנאות טנטרה, בדק כיצד והאם בכלל קיימת אהבה בבתי הזונות בתיאלנד ומה לא. הוא מציג בכך כי קימות הרבה תפישות ואורחות חיים של מה שנקרא "אהבה".

דודו טופז ב-"דודו מחפש אהבה"

תוכנית דוקומנטרית שבראשה עומד מנחה, שמציג את דעתו, שמניע את העלילה בהתאם לקצב שלו, שמציג את תחושותיו, דעותיו ורעיונותיו, היא לא נחלתו הבלעדית של טופז, אלא הן קיימות באופן שוטף בערוץ 2 בתוכניות דוקומנטריות דומות כמו תוכניתה של דנה וייס, שמפחידה אותנו עם כל מיני איומים שסביבנו קיימים, עם תוכניותיה של אושרת קוטלר, שמציגה סוגים שונים של אורחות חיים ושל תופעות חברתיות שונות ועם תוכניותיו של חיים הכט, שמציג כיצד אנו צריכים ללמוד מהאחרים איך לפתור בעיות חברתיות שונות.

רק דבר אחד הפריע לי בתוכנית, שבעצם נוגע להלך הרוח והמחשבה של המנחה, של דודו טופז – הוא כנראה רואה באהבה סוג של עסקה ולכן, לפחות בתוכנית הראשונה שלו, הוא הרבה להשתמש בטרמינולוגיה קפיטליסטית מנוכרת של עסקה – השאלה שמעסיקה אותו היא האם העסקה הזו שקושרת שני אנשים יחדיו היא שווה.

לכן, לפחות בתוכנית הראשונה, הוא השמיע שוב ושוב בכל מיני הזדמנויות והקשרים משפטים כמו: "עסקה שווה לכל הצדדים", "עסקת חייה" וכד'. הוא גם לא הפסיק להתעסק עם ההקשר הכספי, שקצת מנכר ומרחיק את האהבה ממה שאנו רגילים לחשוב עליה, כחוויה רגשית, כשהזכיר את המזונות הרבים שהוא משלם, שאל לעניין ההכנסה של משפחה מרובת נשים וילדים וכד'. בהמשך, בפרק השלישי, הוא גם יבדוק איך קונים אהבה, כשיגיע עד תיאלנד כדי להבין מה פשר העשייה הזו. טוב, כנראה גם זו גישה לאהבה, ריאלית, מחושבת, קרה וקפיטליסטית בעיקרה שטופז מאמין בה. היא, לדעתי, לא תוביל אותו למציאת תשובה ופתרון לבעיה.

השינוי הזה שעשה טופז הוא לטובה. קצת מאוחר, אך עדיף עכשיו מלעולם לא, או שבמקרה שלו, אם השינוי לא היה נעשה הוא פשוט היה נעלם לו מהמרקע, כנראה אהבתו האמיתית, שאותה הוא מצא חזרה.