40 שנה לטלוויזיה – ספישל רב פעמי של "רק בישראל" , "מה זה השטויות האלה" ו-"איפה צדקנו"

ערוץ 2 הכתיר עצמו בתור זה שיריע לעצמו, שיחגוג עבורו 40 שנות טלוויזיה. הדבר היה צריך להיות אירוע של הערוץ הראשון, הבכור בחבורה, אך כבר דיי מזמן למדנו כי ערוץ 2 קיבל את הבכורה והפך להיות הערוץ הממלכתי החדש.

לצערי, כנראה לערוץ אחד אין את הכוח לפרגן לעצמו, אלא הוא עסוק בניסיון להציל עצמו מקריסה טוטלית ומסגירה של הערוץ הציבורי החשוב לחברה, שזוכה להרבה בוז וחוסר הבנה כמה חשוב הוא לפלורליזם טלוויזיוני, לדברים שנעדרים בערוצים מסחריים.

"רק בישראל" בספיישל 40 שנים לטלוויזיה

כדי לחגוג ארבעים שנה לטלוויזיה הגיע חזרה התוכנית המעולה "רק בישראל", שתפורה בול למשימה: התוכנית עשתה בעברה המפואר וגם כעת עושה משהו פשוט כל כך אבל בצורה נעימה וטובה, שעליה כבר כתבתי בעבר (על "מועדון לילה"): הם עושים מטא-טלוויזיה, כלומר משתמשים בכל מה שהיה בטלוויזיה, עליהם לימור וארז טל מעירים הערות מבדרות.

התוכנית הייתה טובה וזו די הפתעה, כי הרבה פעמים אתה מוצא עצמך לא מבין איך אהבת כל כך תוכנית שפעם רצה והייתה מאוד אהובה, וכשאתה צופה בה זמן רב מאוחר יותר אתה לא מבין מה היה טוב בה. אז נראה, לפחות לדעתי, כי לימור לא הזדקנה והתעייפה, אלא היא ממשיכה להיות רלוונטית, לייצג משהו כמו חצי מדינה שבדיוק את הדברים הללו רצו היו לומר.

הפעם, במקום לעסוק בענייני היום, לימור וארז עוד משתמשים במה שהכי מושך קהל – בנוסטלגיה על אירועים טלוויזיוניים שונים, שהיו וכולנו זוכרים, זמנים לכולנו עורגים לחזור אליהם, אירועים נעימים, וגם אם היו אלה מלחמות ואירועים ביטחוניים לא ממש נעימים, הזמן גרם להם להיות שונים, אחרים, קצת פחות מפחידים, כי מנקודת מבטנו זו על העבר אנו זוכרים בעיקר את הרגעים היפים, אלה שהטלוויזיה ייפתה אותם למענינו וכעת ארז ולימור שבים ומעלים, מזכירים לנו כי הטלוויזיה ליוותה אותנו בכל כך הרבה אירועים שאנו חווים, שהיא חלק מאוד חשוב בחיינו, הצופים. לכן עלינו לכבד ולהמשיך לאהוב את אותה קופסא מרצדת שנמצאת במרכזו של כל בית ישראלי טיפוסי.

אחרי לימור וארז ב"רק בישראל", עדי אשכנזי עשתה תוכנית אחרונה של "מה זה השטויות האלה" כשגם כן התייחסה בצורה ישירה לעשייתה של הטלוויזיה. היא פירגנה לעצמה ולצוות שלה בתוכנית של אחורי הקלעים. אז גם על נושא זה נכתב כי זהו דבר מתבקש בכל תוכנית, כחלק מנוסחא נוספת של הצלחה – להציג את אחורי הקלעים.

עדי אשכנזי מסיימת עונה בהצגת אחורי הקלעים של עשיית התוכנית "מה זה השטויות האלה"

גם תוכנית זו הייתה טובה. קשה לחשוף את הסודות של התוכנית, כלומר את אחורי הקלעים, ולשלב בזה הומור, אך עדי אשכנזי וצוות הכותבים וכל שאר ההפקה, שלפתע התגלו על המסך, עשו עבודה טובה.

אז בספישל 40 שנה לטלוויזיה אנו לפתע מגלים משהו נוסף שתמיד משכיחים מאיתנו – כי יש לכל כוכב, לכל טלנט, הרבה אנשים שעומדים מאחוריו, שבדרך כלל נעלמים מעינינו ותודעתנו – כי יש כותבים וצוות הפקה שעומדים כולם כדי להביא את התוכנית להצלחה. לכן, כשאומרים שעדי אשכנזי מצחיקה, אל תשכחו כי זו לא רק היא שכתבה את החומרים, אלא הם עוברים הרבה שלבים עם כמה כותבים, שיחדיו יוצרים את התכנים.

והיה גם רגע מרגש בסוף התוכנית. עדי אשכנזי גם לא חששה להיות קצת רגשית. נוצרה התחושה כי אנו עוד נתגעגע לעדי אשכנזי. היא קומיקאית טובה ועם הצוות שלה עשתה להרבה צופים טוב בנשמה.

ואחרי סיום תוכניתה של עדי אשכנזי ארז טל ו-חיים יבין יושבים אחד מול השני בשולחן גדול ומקיימים ראיון רציני, בתוכנית שנקראת "איפה צדקנו", שרוצה להזכיר לצופים שהטלוויזיה המסחרית, הממלכתית, גם מידי פעם עושה לא רק דברים קלילים אלא גם ראיונות חשובים.

ארז טל. בודק איפה צדקה הטלוויזיה במשך כל קיומה. סדרת ראיונות עם טלנטים טלוויזיוניים. ומה עם הטעיות שעשתה?

הפעם התוכנית הנוכחית מתרכזת כל כולה בטלוויזיה, כשעורכת חשבון נפש עם עצמה, אך הוא לא נשמע, על פי שמה, כחשבון נפש ממש אובייקטיבי, אלא ישנה תחושה כי הטלוויזיה מעוניינת לפרגן לעצמה. השם "איפה צדקנו" מרמז כי הערוץ השני, שהפך מייצג הטלוויזיה הישראלית כולה, מעוניין להציג את הדברים הטובים שעשה למען החברה, מעין תפיחה גדולה על השכם של הטלוויזיה, כשהשם הראוי היה צריך להיות משהו בסגנון: "איפה טעינו, איפה צדקנו, מה שידרנו ומה שכחנו" כדי לטפל גם בנושאים שלא עלו לשידורים, לטפל בבעיות של הטלוויזיה.

ובתוכנית הראשונה לכבוד ספיישל 40, התראיין מי שמייצג הכי טוב את הטלוויזיה "הרצינית", אולי אפשר לכנותה האליטיסטית - "מר טלוויזיה", חיים יבין (ונשאלת השאלה המתבקשת, מיהי גברת טלוויזיה? שרי רז?).

לכן, אנו למדים כי בספיישל טלוויזיה עשו נכונה כשהשתמשו במיטב הנוסחאות שלה – במטא טלוויזה, בהצגה של אחורי הקלעים, בהרבה הומור וצחוקים, שתמיד עושים צופים להיות שמחים ולרגע מאושרים, הזכירו לנו שהטלוויזיה מלווה אותנו בכל מיני רגעים בחיינו הקצרים, וגם הציגו כי הטלוויזיה יודעת לערוך ראיונות רציניים, שמהם לפעמים עולות תובנות מעניינות מפי קולגות ותיקים. מכל אלה עולה כי הטלוויזיה הפכה אצל רבים למרכז החיים, לזו שעליה מדברים, לזו שמחליטה מה האתוסים שיבנו ויעוצבו, שמחליטה מה יהיה על סדר היום הציבורי, שיוצרת ומקנה ערכים ומעצבת ייצוגים לכל מיני קבוצות ואנשים. צריך רק לדעת כיצד לקרא אותה, להיות ביקורתיים ולא תמיד לקבל את הדברים כפי שמוצגים.

מזל טוב ושיירבו עוד הרבה שנים של טלוויזיה איכותית ולא רק מסחרית.