מועדון לילה 3 – תמצית הישראליות

מאת: מתן אהרוני

וזה אכן כך. נדמה כאילו הדבר אינו מצריך הרבה השקעה וכתיבה מתוחכמת ושנונה, אלא נראה כי לאימפרוביזציה יש מקום רציני בתכנים. הצוות בטח חושב ואפילו אומר בקול רם, כשהם עובדים על התוכנית, "יהיה טוב", לא צריך להשקיע זמן ומחשבה, נמצא בזמן אמת איזה פאנץ' לכל עניין. וזה באמת העניין! פה מתחילה התשובה לשאלה מה יש בתוכנית שעושה אותה לרלוונטית ומוצלחת - משפט זה מהווה תמצית של ישראליות כולה, שהתוכנית מייצגת אותה.

התשובה הברורה והקלה היא שצחוקים תמיד יצליחו, תמיד יהיה ביקוש לקצת בידור, שמחה ועקיצות על המצב החברתי, תרבותי, פוליטי, כלכלי ובטחוני, בייחוד בתקופות לא ממש מוצלחות בחברה הישראלית, כדי להתמודד עם הקשיים.

גם הפורמט הזה הוכח כמוצלח. פורמט של תוכניות פאנל בידורי, עם קמצוץ סאטיריקה, שעוסקות בענייני דיומא כבר אינו חדש. הוא הפך להיות מקובל ופופולארי במיוחד זה כמעט עשר שנים, ולאחרונה אף תפס תאוצה והגיע אפילו לרמה של טראש, כפי שזה קורה כבר זמן מה בערוץ "ביפ" בכבלים, שהופך לערוץ של טראש – בתוכניות כמו "מהדורה מוגבלת" והספין אוף שלה החדש, "לילה בכיף", שקיבלו גם זמן שידור (מאוחר) אצל ערוץ האם, ערוץ 2, קשת.

כפי שכבר כתבתי בזמנו, התוכנית מהווה המשך ישיר של אותה עשייה מוצלחת של ארז טל שממשיכה מאז "רק בישראל". ובכל זאת, עדיין לא עניתי על השאלה למה דווקא פורמט זה? מה עושה אותו למבוקש?

יש צורך בפירוק נוסף של המרכיבים של התוכנית כדי להבין מה יש שם? מה עושה את התוכנית לכה מצליחה, מעבר לבידור הקליל, לפאנל שמהדהד תוכניות אקטואליה וכד'.

תשובתי לכך היא שמה שעולה באופן כללי מהתוכנית היא כי מדובר על תמצית הישראליות. התוכנית מייצגת נאמנה אותנו, הצופים. בתוכנית מזוקקים רוב הערכים של מי שמכנה עצמו ישראלי. אז איך לא נאהב ונתחבר למה שמייצג אותנו, לאיך שאנו חושבים ומתנהגים.

אם בוחנים ממה מורכבת התוכנית, מה מהדהד ממנה, אז נראה כי היא מאופיינת בראש ובראשונה בחוסר פורמאליות, שהיא מאפיין מובהק של הישראלי-הציוני, שממנו דרשו להיות ההיפך מהיהודי הגלותי, הרשמי.

התוכנית מציגה פאנל של בדרנים שנראה כאילו הם מכירים ואוהבים אחד את השני כבר שנים, כלומר יש פה גם עניין של אחאיות, של חברות, שאנו הישראלים כה מעריכים. כאילו אלו הח'ברה מהצבא או מבית הספר היסודי שנשארו חברים מאז ועד לתמיד, שעושים שטויות ביחד בבילויים המשותפים.

כלומר, הפאנל מזכיר יציאה של כמה ח'ברה טובים לפאב המקומי או יותר נכון למפגש של חברים בבית של חבר מול הטלוויזיה, הפלזמה הגדולה – ושימו לב שבסוף החלק הראשון של התוכנית, ארז אף ביקש שיקרינו את "מסודרים" לפניהם, כאילו זו הפלזמה הגדולה של אחד החברים.

באותו מפגש בסלון מדסקסים החברים על ענייני היום שהוצגו במהדורת החדשות. השיחות בדרך כלל ברמה של שטויות ושל הגיגים שנזרקים לחלל האוויר, שום דבר רציני וברומו של עולם, כיאה לישראלים טובים. אותו דבר קורה גם בתוכנית "מועדון לילה 3".

גם לא חסרות בתוכנית ירידות אחד על השני, כיאה לחברים ותיקים, שכבר לא מתרגשים שאחד יורד על השני בכל מיני עניינים. ולרדת על אחרים זה עוד מאפיין כה ישראלי. כך בתוכנית הראשונה עידו רוזנבלום חטף לא מעט ירידות על חברתו, יונית לוי.

השטותניקיות הישראלית נוכחת בתוכנית כל העת. אין רצינות ואחריות לדברים. זורקים מה שעולה בראש בלי לשים מחסומים וסינונים.

בהמשך וכהתפתחות של מאפיין זה, השטותיות, אני טוען שהישראליות הופכת, בעקבות הגלובליזציה או יותר נכון האמריקניזציה, לבעלת מאפיינים של טראש, או יותר נכון של "ווייט טראש", כמו זה האמריקאי, שכאמור כבר הזכרתי את ערוץ "ביפ" והתוכניות שלו שמגיעות לרמה הזו. אלמנט הטראש נוכח בתוכנית הראשונה עם האישה הכי חזקה בישראל שבאה רק כדי לקחת את חברי הפאנל בסוף התוכנית על מריצה גדולה. מוזר שלא הזמינו את מלכת הטראש העכשווית בארץ, אורית פוקס, כדי להפגין איזו יכולת, כפי שהיא עושה "בכבוד" בפרסומת החדשה של דואר ישראל.

הבוטות הישראלית גם כן מודגשת בתוכנית. אין שום דבר שאסור או לא נעים לומר או לעשות. הפוליטיקלי קורקט מת בישראל. שי גולדשטיין הוא הסוכן העיקרי של עניין זה. אין לו מחסומים ואת זה מחזקים.

גם חוסר פרגון, מאפיין ישראלי מובהק נוסף, נוכח תדיר בתוכנית. מרגול חטפה את עיקר האש בתוכנית הראשונה. צילום מוזר שלה גרם להתנפלות המונית עליה.

האימפרוביזציה שמאפיינת את התוכנית היא, כאמור, גם מאפיין ישראלי כל כך- כולנו מכירים את המשפט הכה ישראלי - "יהיה טוב"- שכנראה מהדהד בראש המשתתפים, כשהם מכינים את התכנים.

בנוסף, התוכנית בעונתה השלישית לא שינתה מאומה בפורמט, בפינות וכד'. כלומר אין כל חדשנות, אין תעוזה לעשות שינוי מהותי. גם זה, לצערי, מאפיין ישראלי. אנו לא ממש חדשניים או מהפכניים, אלא רגילים ואוהבים להשאיר את הדברים כפי שהם, מאדירים את המרכיבים הישנים בחיינו. הציונות הייתה המהפכה הגדולה שלנו ומאז אנו ננסה לשקוד על השמרים.

למעשה, ממאפיין זה נראה כי מדובר על כך שאין לישראלים יצר מהפכנות, אין שאיפות גדולות לשינויים מרחיקי לכת. אנו חולמים הרבה על הדברים הגדולים באמת. לא מדובר על כסף והצלחה אישית, אלא על שינוי במבנה החברה, במצב הגיאו-פוליטי וכד', אבל אנו לא עושים כלום בשביל לממש החלומות באמת. רוצים שלום, אבל למעשה דיי נוח במצב הנוכחי. רוצים לפתור את "בעיית המים" אבל זה טוב עבורנו להמשיך לבכות ולא למצוא פתרונות (שכבר קיימים ועובדים עשרות שנים, למשל ההתפלה באילת שמאז שנות החמישים עובדת נפלא, אם רק רוצים).

אז למעשה ההצלחה של התוכנית מתמצה במשפט "תסתכלו עליהם ותראו אותנו". זה אנחנו שם בטלוויזיה, אנו עושים בידור ממציאות החיים, כך בטח נתמודד היטב עם הקשיים.