"המלחמה של גיורי" בשידורי תשעה באב

מאת: מתן אהרוני

בתשעה באב הטלוויזיה המסחרית בישראל לא ממש יודעת מה ראוי להיות מוצג, מה לספר ואיך לעשות זאת. המחשבה שכנראה הייתה בראשם של הראשים המחליטים בערוץ 2 מה לשדר ב- 29.7.2009 היא שאם תשעה באב מייצג את חורבן הבית, מייצג אירועים רעים, איומים, ומציאות קשה של היעדר, אז נעשה את זה עדכני ומתאים למציאות החיים של ישראל 2009.

איך מספרים?

תחילה חשבו קובעי התכנים איזה ז´אנר מתאים יותר מכל לתימה זו. ואז עלתה במהרה המחשבה כי הדוקומנטרי הוא כנראה המייצג של הכבדות, של המציאות הקשה שלכאורה נגלית מול מצלמה. כנראה שרק דוקומנטארי נתפש בעיניהם ובעיני הצופים כטקסט לא בידורי, אלא ענייני, שמתאים לימים קודרים.

השאלה שעולה היא האם זה נכון? האם עלינו לקבל את הגישה כי סרטים דוקומנטריים (תיעודיים) הם תמיד כבדים ולא בידוריים? האם באמת הם מציגים וחושפים את המציאות מול המצלמה? והאם בעשייה זו לא הופכים את הז´אנר החשוב הזה למשהו שנתפש כשייך לימי אבל?

תשובתי לשאלה האם הדוקומנטרי מייצג מציאות או שהוא תמיד כבד ולא בידורי היא לאו מוחלט!

הסרט התיעודי הוא טקסט בדיוני כמו הקולנוע העלילתי, רק הוא משתמש בשחקנים לא מקצועיים ובחומרים ממציאות החיים. לדוקומנטרי ממציאים סיפור או מעצבים אותו ומלטשים ועורכים בהתאם לחומרים קיימים מהמציאות. אולם, הבימוי, העריכה, הסאונד והצילום יוצרים משהו מלאכותי, יציר כפיו של הבמאי, שמנהל את כל העניינים ומכתיב את התכנים.

"המלחמה של גיורי"

הסרט הדוקומנטארי גם לא חייב להיות ענייני, כבד או מעיק, כיוון שהוא עוסק בסוגיות פוליטיות שונות. דוגמא יפה לשילוב הזה שבין מציאות לבדיה ולעיסוק בנושא "כבד" בצורה קלה ולא מרתיעה הוא סרטם הנפלא של דניאל סיוון ושל עודד פרבר (2006) שהוקרן בשידורי ערב תשעה באב, “המלחמה של גיורי", שבהמשך אתעמק בו יותר. הוא עוסק בנושא העוני בצורה אחרת מהמקובל: הוא מתכתב עם תכנים שונים בצורה בידורית וקלה (כמו עם “הסופרנוס”), ערוך בגישה פוסטמודרנית וחדשנית (שמזכירה את האסתטיקה של סרטיו של גאי ריצ´י) ואף מציג את הסיפור בצורה של סיפור מתח עם דמויות קרנבליות, לא טיפוסיות ומה שמכונה נורמטיביות.

הבעיה בעיתוי של השידור היא שכך הסרטים התיעודיים נתפשים בקרב ציבור הצופים ככבדים, כשייכים לימי זיכרון, לימי השואה ולעוד כל מיני אסונות ודברים נוראיים. לכן, מקום לקולנוע חשוב זה, שפורח בשולי התעשייה, שיחסית זול להפקה, ושיכול להניב תוצאות מדהימות, כמו זה המדובר, נותר מצומצם ונדחק לימים קודרים ומתקשר ויוצר קונוטציות לא טובות.

מה מספרים?

וכעת נחזור לאותם קובעי התכנים שחשבו מה משדרים בתשעה באב. אז כעת לאחר שהחליטו כי הדוקומנטרי הוא המתאים, יש כעת לתהות על התכנים הראויים לאותו יום של חורבן, של אבדון, של היעדר, של משהו שמייצג פגיעה בנו, היהודים.

חשבו ומצאו דיי בקלות כי בחיינו הנוכחיים בישראל של 2009 מרחף סביבנו תמיד האיום של הערבים שסביבנו, שרוצים להשמידנו (שעימו תמיד עושים תעמולה ציונית מרשימה). גם האנטישמיות היא טובה לימים שכאלה, שמזכירים לנו שאנו פגיעים וש כבר פגעו בנו בגלל השנאה ליהודים. ובאמצע, בין שני האיומים מבחוץ, צריך גם לטפל ב"חולי" הפנימי שבחברה, כשם שהמיתוס על חורבן בית המקדש טוען שהסיבה לחורבן בתי המקדש נובעת מפגיעה של "בין אדם לחברו". על כן, כנראה הוחלט כי מתאים להציג גם סרט שעוסק במה שנתפש כחולי חברתי (בלי לשאול מה הביא לזה מלכתחילה וכיצד מונעים מקרים שכאלה): סיפור על משפחה ענייה שפוגעת באחרים שסביבה, כדי לנסות ולשרוד במציאות חיינו הקשה.

בהתאם לנושאים אלה, החליטו הממונים כי חייבים לשדר איזו תוכנית ציונית ואוהדת על צבא ובטחון, בלי ביקורת וערעור של המקובל, אלא יש להציג כיצד הצד שלנו נערך לאיומים הקיומיים הללו של הערבים סביבנו.

על כן, לרוני דניאל ניתנה הפלטפורמה האידיאלית להציג את תוכניתו החדשה, "בה"ד 1", שמעוצבת כתוכנית דוקומנטרית, עם נגיעות קלות של תוכניות מציאות (כמו הוידויים האישיים של "המשתתפים" והליווי הצמוד שלהם במהלך חייהם בבסיס ההדרכה של הקצינים). התוכנית אינה ביקורתית, אלא חוויתית, שמספקת הצצה לעולם הצבאי שנחשב העלית.

"בה"ד 1" מתוך אתר רשת

המפקדים בתוכנית גם מואדרים כדמויות אלוהיות ברקע השמיים (בצילומים שמזכירים את סרטי התעמולה הנאצים של לני ריפנשטל). ואת החוויה הזו, שמוצגת כמדהימה וחשובה עבור החניכים, אנו חווים, כשעימם אנו עוברים את התהליך שמוביל לייצורו של ציוני "אמיתי", שלא שואל הרבה שאלות, אלא עושה כל מה שמוטל עליו לעשות למען המדינה ובציות מוחלט למנהיגיה. על כן, אנו מרגישים שאנו חלק מאותה מכונה צבאית שיוצרת מפקדים.

ועוד סרט דוקומנטרי ששודר במסגרת שידורי תשעה באב, שמזכיר לכל יהודי שאנו חיים בצל איום קיומי, וכי הפגיעה בנו מצד אחרים היא דבר שהיה קיים ונותר במהלך כל ההיסטוריה היהודית, הוא סרטו של נפתלי גליקסברג, “אנטישמיות – מתחת לפני השטח", שלדעתי כבר שודר בעבר. הוא מציג את האנטישמיות שקיימת בחלקים שונים בעולם ולמעשה מוסיף ומחזק את התחושה שהמדינה רוצה שנחוש באופן תמידי- של איום קיומי במקומות אחרים מלבד המדינה. בכך למעשה אנו מחזקים את הסולידאריות הפנימית, שבה אנו מרגישים קשורים אנו מהווים חלק מקהילה נרדפת שזקוקה למדינת מקלט. האומנם? פה יש מקום להעלות שאלות האם פה בטוח יותר ממקומות אחרים? האם עלינו להתאחד ולחיות בקהילה גדולה רק בגלל שאנו יהודים? האם הלאומיות אינה קללה שרק גורמת לאסונות כבדים?

ובין הטקסט הביטחוני-ציוני של רוני דניאל, שזכה גם לדיון נרחב ומיותר באולפן, לבין הטקסט המפחיד של גליקסברג, שגם יוצר סוג של לכידות או סולידריות ישראלית, נמצא לו טקסט מקסים, סרט נפלא, על משפחה דיי איומה, של עניים. הסרט "מלחמתו של גיורי" (דניאל סיוון ועודד פרבר, 2006) מציג את סיפורו של הבן הגדול במשפחה, גיורי, שגונב מאחרים ואף פוגע בקרובים לו.

סיפור העלילה הרשמי של הסרט מוצג כך באתר של "רשת”:

מותחן דוקומנטרי המגולל את סיפורו של גיורי, האח הבכור במשפחת יאיר, העומד לפני גיוסו לצה"ל לאחר שצבר שעות רבות בפנימיות נוער ותיקים במשטרה. למרות טוב ליבו ורצונו העז לחיי משפחה נורמלים, בכל פעם שהוא מנסה לעזור הוא רק מסבך את העניינים עוד יותר. כאשר אחיו הצעיר, חגי, מגיע לגיל 13, המשפחה שמה לה למטרה לחגוג לו בר מצווה. המשפחה מפקידה את הכסף שנחסך בחשבון הבנק שפתחו ע"ש גיורי, אך אופיו והרגליו בוגדים בו וגיורי מהמר על כספי בר המצווה ומפסיד הכל. עכשיו יש לו מטרה: להחזיר את הכסף ויהי מה. הסרט מתאר פסיפס קיצוני של חיים בשוליים החברתיים של ישראל.

תיאור זה חוטא למטרה ולמשמעות שעולה מהסרט. מהתיאור מובן כאילו יש למשפחה את מלוא הכסף לקיום בר מצווה (למרות שמדובר על 5000 שח שנחסכו על ידי אב המשפחה ומקורב לה), ולא מוזכר מצבה הכלכלי ותנאי המגורים והחיים בכלל של המשפחה (שחיים בדירה קטנה ומעופשת שמאכלסת 7 נפשות). למעשה, סרט זה למעשה מציג את נושא העוני ובצורה חדשה, ייחודית ואמביוולנטית:

סרט זה מציג לנו סיפור של משפחה ענייה בתל אביב "השנייה". כן, יש עניים גם במטרופולין הנחשק הזה, וכן, לעיתים רחוקות הם גם מוצגים לראווה במדיה הטלוויזיונית. הפעם הם לא מוצגים במהדורת החדשות פעם בשנה עם דו"ח העוני, ולא מוצגים בדרמה קורעת לב, כפי שמעט הסרטים העלילתיים מציגים את העניים, אלא בצורה לא מקובלת לז´אנר, שלה יש משמעות רבה.

בתחילת הסרט ניתן להרגיש בשונות האסתטית לעומת הטקסטים הדוקומנטרים המקובלים:

תזזיתיות רבה עם שוטים שנעים בקצב של וידאו קליפים. לפתע גם כתמי צבעים עזים צובעים את הפריים על המציאות המוצגת בזמן שגיורי מציג עצמו, את סיפורו, ואת משפחתו, את החיים של העניים שנמצאים אי שם בשולי החברה. ההרגשה הייתה שאסתטיקה זו מהדהדת את סרטי הגגנסטרים של גאי ריצ´י כמו "לוק, סטוק ושני קנים מעשנים" ו-"סנאץ", שגם כן מציגים את השוליים, את המעמדות הנמוכים, את הסיפורים ההזויים של הגיבורים.

גם בהמשך הסרט, כשהסיפור של גיורי מסתבך, לאחר שהוא הפסיד את 5000 השקלים שאביו ודייר מוזר, ספק תימהוני, ספק מפגר, ספק חולה נפש, הפקידו, משום מה, בחשבונו של גיורי, ולאחר שלא מצליח להחזיר את הכסף בגניבות, הוא בסוף יוצא עם אביו למסע של הפחדות ואיומים כדי לדלות כספים מאותו אדם מוזר שבתקופה מסוימת בחר להתגורר עימם בדירה הקטנה והמוזנחת של המשפחה. מסע זה מלווה במוסיקת הפתיחה של הסדרה על המאפיה, "הסופרנוס", אך בניגוד לה, אנו רואים שמדובר בעניין שולי, לא מוסרי, ושיותר מכל מייצג את המציאות הדלה, ואת התרבות הזו של לחפש כסף קל מחלשים ממך, לעומת הזוהר וההדר שמוכרת לנו "הסופרנוס" .

אולם השאלה שחשוב לתהות על קיומה היא מה משמעות היותו טקסט פוסטמדרני? מה משמעות האסתטיקה הזו? מה היא מבטאת ומה היא גורמת לצופים לחוות?

לדעתי, סרט זה, בצורתו הנוכחית, הפוסטמודרנית, מכניס ומשתף את הצופים באותה סיטואציה של העניים, באותה חוויה, חוויה של קיטוע, של חוסר יציבות, ללא יכולת אחיזה איתנה בקרקע, אלא זוהי מציאות מפורקת, שבכל רגע הכל יכול להתפורר, בדיוק כמו חייו של גיורי שלרגעים מסתבכים, חיים לא יציבים, שלא ברור לאן הם מובילים. אין עתיד ואין כיוון ברור לחיים.

טקסט זה גם מציג את הנושא שלו, העוני, כאלמנט חסר מקור, כלומר, העוני אינו דבר מהותני, אינו משהו שעימו נולדים ובסופו של דבר כך גם מתים, אלא זהו מצב נזיל, הבנייתי, שנוצר ממשהו, שמשתנה. וכאן תפקיד הצופה לשאול שאלות על הבנייתו.

האלמנטים הבדיוניים שעימם מתכתב הסרט, שמעורבבים בתכנים, מצד אחד מקשים על חשיבות הנושא ויכולים להיתפש כעוד סיפור בדיוני, שמשאיר את הצופים לחשוב שעוני הוא משהו לא מציאותי, כי זהו סיפור "שלא מהחיים". אולם מצד שני, האלמנטים הפוסטמודרנים יוצרים רפלקסיביות. הם דורשים מהצופים לפעול, לחשוב על הדברים. לא להאמין לכל. הם קוראים לצופים לשאול שאלות ולחשוב האם אכן יש עניים שחיים כך? האם המדיה לא מנסה למכור לנו אשליה שהעוני הוא משהו שולי ששייך לחבורת מוזרים? ומי אחראי לסיפור שלהם, כלומר כיצד הגיעו למצב זה? לעליבות זו, שמעורבבת עם טיפשות ונאיביות? איך ניתן לצאת ממעגל זה?

וכאן היה המקום לקיים פאנל רחב היקף וזמן באולפן, במקום הפאנל המיותר שנערך לאחר שידורה של התוכנית הראשונה של "בה"ד 1". פה היה המקום לדון בנושא העוני בישראל. פה היו השאלות הקשות צריכות להישאל איך קורה שאנשים מגיעים למצבים כאלה? איך עוזרים להיחלץ ממציאות שכזו? למה העוני נתפש כ"חולי חברתי" שבו אשמים רק אלו שהגיעו למצב זה? מדוע לא רואים יותר סרטים ותוכניות על הנושא ועל המצב הכלכלי הקשה שאליו נקלעו אנשים רבים במדינה?

ולסיכום, פנינה נפלא זו, סרטו של דניאל סיוון "המלחמה של גיורי", צריכה לקבל במה אחרת, יותר יומיומית ולא "לתקוע" אותה בימי שידור מיוחדים של אסונות כמו תשעה באב, כשאסור לשדר עוד תוכניות בידור.

צריך לראות עוד חומרים שכאלה, צריך להציף את המסך גם בדברים שנתפשים לא יפים ולא משמחים, אבל משתפים אותנו בחוויה של המצולמים. סרט זה מוכיח שאפשר גם אחרת - לא רק לגשת ולצלם מקררים ריקים, אלא ליצור טקסט מצוין שניכרת בו הרבה מחשבה, יצירתיות ופתיחות. לצלם מקררים ריקים רק יוצר אנטגוניזם בקרב הצופים, שמעדיפים לשקוע בעוד הצצה לחיים זוהרים או מלאי הרפתקאות, כפי שמציגים לנו תוכניות הריאלטי השונות שמציפות את המסכים. על כן, יש לעסוק בנושא זה בדרכים נפלאות אלו.