18 – ההבדל הדק שבין תוכנית ריאליטי לדוקומנטרי

מאת: מתן אהרוני

פברואר 2010

תוכנית חדשה ומיוחדת במינה עלתה לשידור השבוע- שמה " 18” (ערוץ 2, קשת, ימי רביעי ב- 23:00). היא מציגה את חייהם של שבעה בני נוער שהמשותף לכולם הוא הגיל שלהם – הם בני 18 והם נמצאים בזמן לימינלי, גבולי, שבין אחרי בית הספר התיכון ורגע לפני הצבא. ברגע זה אנו נחשפים לחייהם. אותה גבוליות, לימינליות (סיפיות), שמאפיינת את המשתתפים מאפיינת גם את מהות הסדרה- היא נעה בגבול הלא ממש ברור שבין תוכניות מציאות לתוכניות דוקומנטאריות.

התוכנית מוצגת באתר מאקו כך: "18" היא סדרת סרטים דוקומנטרית חדשה, שמציגה את סיפורם של 7 נערים בגיל גיוס שהסכימו לתת לעיתונאי אירי ריקין ללוות אותם במסע התבגרות ישראלי אמיתי. דרך מצלמת האינטרנט הם משוחחים עם ריקין וגם בינם לבין עצמם על הכל: אלימות, פחדים, אהבה, על הצבא ועל הצורך בחופש.

הגבוליות והערבובים שבין ז'אנרים הרגיש לי מאוד דומיננטי בתוכנית - כשראיתי לראשונה את התוכנית חשבתי לעצמי כי מדובר על שילוב פשטני של שתי תוכניות מעולות כשלעצמן, של "מחוברות" (שאינה ברורה האם מדובר על תוכנית מציאות או דוקומנטרי) בגלל התיעוד העצמי במצלמת וידאו של אחת המשתתפות, של הסדרה "מסכים" (שהיא דרמה שגם משלבת אלמנטים "מציאותיים" כמו המצלמות והתבוננות מול המצלמה) בגלל השימוש במצלמות אינטרנט כדי לחבר בין הדמויות, וכל זאת מעורבב יחד עם תוכניות מציאות כמו "האח הגדול", שמתעדות את חייהם של כמה משתתפים. כל זאת כדי ליצור תוכנית מציאות נוספת שמחפשת חידוש בעזרת אימוץ מאפיינים שונים מתוכניות שונות. אולם, כשאירי ריקין התחיל בראיונות שלו הבנתי שיש פה משהו אחר – זוהי לא סתם עוד תוכנית אלא ריקין עושה אותה למשהו מיוחד – השאלות שלו היו בדיוק מה שיש וצריך לשאול כדי להניע את הדמויות ואת העלילה. ההרגשה שלי הייתה כי לא מדובר על ריאלטי רגיל אך גם לא דוקומנטרי סטנדרטי סטייל סרטי ערוץ 8.

הצפייה בתוכנית העלתה את השאלה מה מבדיל בין תוכניות מציאות לתוכניות דוקומנטריות, כפי שהיא תוייגה על ידי קשת? כיצד נגדיר אותה? ומה באמת ההבדלים בין השניים?

אל לנו לטעות, התוויות שניתנה לתוכנית כסדרה דוקומנטרית בד"כ מהולה בפוליטיקה. תוויות אלה בד"כ נועדות כדי לסמן וי על ההתחייבויות של הזכייניות כלפי הרשות, כיוון שדוקומנטרי נתפש כז'אנר עילי, שלו הם התחייבו, לעומת תוכניות המציאות שזכו על פי הרגולטור לתווית של נמוך ולא איכותי.

קשה לנסח את ההבדלים כיוון ששני סוגי התוכניות – המציאות והדוקומנטרי, מתעדות בד"כ אנשים לא מוכרים בחייהם, בלי להמציא סיפור בדיוני לחלוטין. קושי נוסף נובע גם בגלל שישנם ז'אנרים שונים בתוך תוכניות המציאות כמו תוכניות האקווריום ("האח הגדול"), תוכניות המשימות ("הישרדות") ותוכניות הכישרונות ("רוקדים עם כוכבים", "כוכב נולד" וכד') וגם תוכניות "משפרות אינסטנט" כמו “סופר נני” או “משפחה חורגת” שלכל אחת מאפיינים מעט שונים .

בדוקומנטרי בד"כ מדובר על תיעוד תופעה או דמות יחד עם פרשנותו ונקודת מבטו של היוצר למציאות שהוא מציג לנו. ואסור להיות תמימים ולחשוב שאין בדוקומנטרי עלילה ותסריט. גם שם הכל ערוך, מתוסרט ומותאם לרצון היוצרים.

לכן, אם חושבים על זה ובוחנים את זה בפועל הכל מסתבך. הגבולות בין התוכניות הם נזילים. התיעוד קיים בשני המקרים. התופעות והאנשים המיוחדים לעיתים שייכים גם הם לשני הסוגות. גם המנחים לא תמיד רק מקריינים, אלא ישנם כאלו שמביעים את דעותיהם, מציגים את נקודת מבטם וגם מניעים את העלילה, כמו גל אלון לדוגמא.

ובכל זאת, את ההבדלים שלדעתי בכל זאת ניתן להציב בין שתי הסוגות הוא בצורך החברתי שמספקות התוכניות, במטרה שהציבו היוצרים בזמן העשייה, בסיום-בפתרון, ובמיקומים שבו מתועדים המשתתפים:

לגבי הצורך, השאלה שעולה היא מה עיקר הצורך שעולה בצפייה בתוכנית עבור הצופים, השימוש של הצופים בתכנים – האם העיקר הוא בידור או ידע. אם מדובר על בידור, מדובר כנראה בתוכנית מציאות. אם עיקר השימוש הוא כדי למלא אחר צורך קוגניטיבי, אז כנראה שזוהי סדרה דוקומנטארית.

הבדל נוסף שקשור לאותו צורך שמסופק לצופים קשור גם למטרת היוצרים – השאלה שצריכה להישאל היא האם מדובר על חתירה לפופולאריות נטו או האם רצו להציג טענה או אמירה חברתית או פוליטית בעזרת תיעוד תופעה חברתית או דמות מעניינת ומיוחדת במיוחד. אם מדובר על פופולריות אז כנראה שזוהי תוכנית מציאות. אם מדובר על הרצון לטעון טענה חברתית או פוליטית, כנראה שמדובר בתוכנית תיעודית-דוקומנטרית.

הבדל נוסף קשור לסיום של התוכניות – לפתרון שמוצג. אם מדובר על הצורך בפתרון כלשהו למוצג בסיום כל התוכניות, אז כנראה מדובר על תוכנית מציאות. בתוכניות ריאלטי הסיום הוא בד"כ גדול, גרנדיוזי, שיוצר גם שינוי מהותי בחיי המשתתפים, שינוי אינסטנט מהיר וקל בדרך כלל. לעומת זאת, בתוכניות דוקומנטריות התיעוד הוא זמני ורגעי ולא מחולל עבור המשתתפים שינוי מהותי וקיצוני, או לא מוצג פתרון אפשרי לתופעה או לבעיה.

והבדל רביעי שלדעתי קיים הוא הלוקיישן – יש לשאול האם מדובר על תיעוד חייו של המשתתף במיקומו הטבעי או שהכניסו אותו לאולפן, למקום לא טבעי עבורו, חדש ואקזוטי, או סתם לוילה סגורה. לרוב אפשר לטעון כי אם מדובר על מיקום טבעי, בביתו, בחיק משפחתו, זוהי כנראה תוכנית דוקומנטרית. אם זה באולפן או בכל מקום אחר זר לו, זוהי תהיה לרוב תוכנית מציאות.

אולם אפשר לטעון כי גם הבדלים אלו לא מספקים. "משפחה חורגת" למשל, שמוגדרת כתוכנית מציאות, מציגה תופעה חברתית מסוימת וגם מציגה את המיקום הטבעי של המשתתפים ואפילו ניתן לטעון שאין זה בידור נטו, אז האם זוהי תוכנית דוקומנטרית? קשה להשיב. היא בכל זאת מציגה פתרון מיידי. בכל מקרה, לא הכל נכנס לתבניות הללו שאנו כה עומלים על בנייתן וכה זקוקים להן בחיינו. הנזילות היא מה שמאפיין את מציאותינו, וכך גם במקרה של התוכנית " 18", עליה כעת קצת יותר ארחיב.

18 – שילובים מתוחכמים

עדיין קשה לי לקטלג את התוכנית. אולם, אני כן יודע להעריך כי אם הז'אנר הפופולארי כעת בטלוויזיה הוא תוכניות המציאות, אז תוכניות מסוג 18 היא כנראה העילית שבהן. היא משלבת את המאפיינים של הדוקומנטרי עם הריאלטי בצורה חכמה – בתוכנית זו עדיין קיימים המאפיינים העיקריים של תוכניות המציאות - משתתפים לא מוכרים, שאינם שחקנים מקצועיים, שאת מציאות חייהם מתעדים במצלמות שנעות סביבם, ואין פה תופעה חברתית מיוחדת משותפת או אמירה פוליטית, אלא יש כאן גם הרבה מציצנות לחיים לא שגרתיים של אנשים. היוצרים גם חיפשו דמויות מעניינות וחריגות קצת. כלומר קשה לטעון כי אלו בני הנוער הישראלים כולם ואין פה ניסיון לייצג חתך חברתי מסוים.

גם כאן הליהוק הוא עדיין סטריאוטיפי ושומר על הצורך בהצגת אנשים מעניינים וייחודיים. אך לעומת תוכניות המציאות המקובלות הפעם הדמות החשובה, כפי שאני מוצא אותה, היא המנחה. גם התיעוד הוא במקומם הטבעי, הביתי, של המשתתפים, והמטרה של היוצרים היא לשלב בין צורך קוגניטיבי- לספק ידע, לבין צורך בידורי. במקרה זה, המנחה, המראיין, אירי ריקין, עונה על הצורך הקוגניטיבי. הוא הופך את התוכנית לטקסט שהוא מעבר לבידורי. ההרגשה בזמן הצפייה הייתה כאילו הוא מפנה את השיח בתוכנית לשיח טיפולי, פסיכולוגי ואף פילוסופי.

בתוכנית 18 אירי ריקין הוא מנחה פעיל, כשכל כובד המשקל של ה"עלילה" תלוי בו – הוא זה שמניע את התוכנית ועושה אותה מעניינת במיוחד, ולא כפי שמקובל בד"כ בתוכניות המציאות, שכל בעלי התפקידים בהפקה (שבד"כ מסתתרים מאחורי הקלעים) הם שמניעים את הדמויות בכל מיני מניפולציות של עריכה ושל משימות שונות. אולם הוא גם לא הגיבור העיקרי (כמו במקרה של "משפחה חורגת"), אלא הוא דמות מרכזית.

ההרגשה היא שאירי ריקין שואל את השאלות הכי נכונות, הכי טובות, הכי חכמות, שבעזרתן הוא מניע את הדמויות להציג עוד פן באישיותן, בחייהן.

ריקין גם משלב בתוכנית ראיונות לא באולפן ולא רק בביתן, אלא במרחב שלישי, שהוא נטרלי לכאורה - בצ'טים במחשב, בעזרת האינטרנט. ראיונות אלו הופכים את הסדרה למשהו אחר – זהו מעין שילוב שבין סוג של אולפן חדש וזול, כמעין פלטפורמה חדשה לראיון, לבין ראיון אינטימי ששומר על המיקום הטבעי של הדמויות.

הצ'טים במחשב יוצרים ריחוק וקרבה גם יחד. הדמויות אינם מרגישות עבורנו הכי קרובות אך הן גם לא סגורות ותחומות בתוך אולפן זר וקר. שילוב זה הוא אידיאלי לטעמי כדי לשמור על אותו מקום שלישי שבו המשתתפים לא ירגישו שפולשים להם לחיים יותר מדי ואז ייסוגו ויקימו מגננות ועדיין הם מרגישים בטוחים וקרובים כדי לשפוך אור על חייהם, שזה מה שמעניין את ריקין ואותנו הצופים, לשמוע ולהבין.

ואם לסכם, הייתי טוען כי הסדרה 18 היא שילוב נפלא בין ריאלטי לדוקומנטרי שיוצרת טקסט מעניין, מיוחד וייחודי, שמכבד הן את המשתתפים והן את הצופים.